יום ש', א’ בחשון תשע”ח
 
 
 
 
 
 
רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביטש היה מייסד חסידות דרוהוביטש (בית רוז'ין) והאדמו"ר הראשון שלה, ומפעילי הציונות והעליה לארץ ישראל. וחיבה יתרה חיבב הרב קוק זצ"ל את הרבי מדרוהביטש, אשר המשיך את דרך בית רוז'ין באהבת ישראל, והוסיף לה חיבת ארץ ישראל, שקיים אותה בגופו ובנפשו. ספרו של הרבי –"השלום והאחדות" – היה כל כולו ברוחו של הרב קוק, ובדרך ההנהגה שלו. להלן חלק מתוך מאמר נפלא שכתב הסופר ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן) אודות הרבי מדרוהוביטש.
13:04 (20/03/14) אור האורות

סדר הדבר [אצל הרבי] היה כך: התחילה השיחה באופן רגיל בעניינים רגילים, אלא שלא עברו רגעים מועטים והיה לך הרגש, כאילו אוירון עוזב את הקרקע, מתנשא לאט לאט, למישרים, בלי קפיצות, בהעלאה טבעית, כמעט לא יחוש היושב בו, אלא שבעבור שוב רגעים מספר הוא נמצא כבר למעלה מן השטח, בתוך איזו אוירה טהורה יותר ושקופה יותר, היה בזה מעין מצב של Trance. מי שהוא, שרצה להמעיט את הדמות, אמר: הוא חי בפתוס. ואולם זה היה פתוס כבוש וגם טבעי מאד. אצילות שבטבע. הרגשת השומע היתה, כי הוא נכנס בלא-יודעים לאיזה עולם אחר. לכאורה הוא בא סתם, לראות פנים חביבים של ידיד, והנה בלי-משים הועמד שוב לפני מעין טהור, שונה כל כך מן המעינות המצויים... אי אפשר היה לעזוב את ד' אמותיו באותו מצב-הרוח שבו נכנסת. דבר מה תסס אח"כ, דבר-מה, דרש ממך שנוי-הערכה, חשבון הנפש. ויש שבאת לידי כך לבער את אשר הוקרת ולהוקיר את אשר בזית, לאמור: הוא התגלה לך בתור כח-מוסרי עצום. והנפלא מהכל הוא הפשטות שבדבר. הוא לא הפליאך בבקיאות, הוא לא התהדר לא בידיה ולא בניתוח הגיוני. אם אלצהו ההכרח להזכיר דבר-מה מן התורה או התלמוד או מן ספרות החסידות ונעשה גם דבר זה בפשטות. הוא לא רצה להיות גדול ממך אלא אחיך הנאמן, המרגיש את אשר בלבך והכואב את כאבך וכאב אלפי אחים אחרים. אחרים גדלו ממנו בידיעת התורה או הפלוסופיה או בשלהבת ציון או בהכרת השאלות החיוניות של הישוב. דבר זה גרם כמו כן להמעטת הדמות מצד אלה המעריכים את הכמות ואינם יודעים להעריך את האיכות, את הנפש ואת הפנימיות. ככה היה היחס של הרבנים בשעתם לראשוני החסידים, לבעש"ט ותלמידיו. אילו התהלך היום הבעש"ט בין הבריות לא היה היחס אליו שונה מאשר לפנים. אפילו מצד אלה שקוראים הרצאות נמלצות על החסידות...