יום ש', א’ בחשון תשע”ח
 
 
 
 
 
 
בספרו האוטוביוגרפי 'בעוז ותעצומות' שיצא לאור לאחרונה (בעריכת אבי רט, הוצאת ידיעות ספרים) מספר הרב שלמה גורן זצ"ל על הכרותו עם מרן הרב קוק זצ"ל ועל הליכותיו בקודש. מובאים כאן שלושה סיפורים לדוגמא.
22:16 (08/04/13) אור האורות

הקשר האישי והמיוחד שלי עם הרב קוק הביא אותי ללמוד ממנו הרבה דברים שלא הייתי מודע להם לפני כן. נעשיתי חסיד גדול יותר שלו. אמנם תמיד הייתי 'קוקניק', אבל מתוך ההיכרות שלי איתו למדתי להעריך אותו אף יותר – את התנהגותו החברתית, עד כמה הוא אהב את הבריות והיה אהוב על הבריות, כל אחד ואחד, ועד כמה היה מוכן להקדיש זמן לכל ילד וילד. באחת הפעמים, התכונן לפגישה עם הנציב העליון זה היה בתקופת המאורעות בארץ, והרב היה חייב ללכת אליו ולהזעיק אותו לעניין חשוב ביותר – הרתעת הפורעים הערבים מלקיחת החוק לידיהם. הרב, שהיה לבוש תמיד בגדי שבת וחג, עם הספודיק הגדול לראשו, יש ב וחיכה שתבוא המונית לקחת אותו לנציב העליון. והנה, בעודו ממתין למונית נכנס אל הרב ילד קטן בן תשע או עשר, ניגש ואמר שהוא צריך להיבחן באיזו סוגיה במסכת בבא מציעא, וביקש מהרב שיפרש לו את הסוגיה כי זוהי סוגיה מסובכת מאוד. הביא הילד את הגמרא, וכך ישבו שניהם ולמדו עד שהגיעה המונית. אז ראיתי עד כמה לבו של הרב קרוב לכל אחד ואחד, אפילו לילד קטן. הרב לא החשיב את עצמו יותר מדי גדול בשביל ללמד ילד קטן סוגיה פשוטה בגמרא שכל מלמד יכול ללמד. (עמ' 80) קרנו של הרב קוק גבהה מאוד בקרב יהדות ארצות הברית, לא רק בקרב היהדות האורתודוקסית אלא אף בקרב הרפורמים שהעריצו אותו. מכיוון שכך, ידעו כולם שכל המעוניין להצליח באיסוף כספים למגביות ולמטרות שונות בארצות הברית, כדי לו להופיע עם המלצות של הרב קוק. מכתב המלצה של הרב קוק היה פותח שערים וכיסים, ורבים נעזרו בו – בהם אנשי נטורי קרתא, שגרמו לו סבל ויצרו שנאה, אך לא היססו לפנות אליו בחשאי ולבקש מכתבי המלצה לארצות הברית. הם ידעו שהוא לא ישנה את דרכו, וימשיך להשיב להם טובה תחת הרעה שהם גומלים לו. ואכן, על אף שהרב ידע מי הם, הוא לא מנע מאף אחד מהם מכתב המלצה ובו בקשה לתרומות בנדיבות לב. הרב תמיד השיבה אהבה תחת שנאה. זו היתה דרכו. (עמ' 71) בתקופה שלמדתי ב'עץ חיים', הניחו אבן פינה לשכונת 'עץ חיים' בכניסה לירושלים. לאירוע הוזמן גם הרב קוק לשאת נאום. לכבוד המאורע צעדו ראשי הישיבה, המלמדים והילדים של 'עץ חיים' ממחנה יהודה עד הכניסה לירושלים, כשילדים אוחזים דגלונים קטנים וצועדים איתם בחגיגיות. אני זוכר שהיו מסביב הרבה אנשים ורבנים חשובים שנשאו נאומים. הנאום האחרון היה של הרב קוק. באותו מעמד נכח גם עמרם בלוי, ראש הנטורי קרתא. כשהתחיל הרב קוק לדבר, התחיל עמרם בלוי להמטיר לעברו קללות איומות וגידופים וצעק לו: "רשע! תרד!" הרב קוק לא יכול היה להתחיל לדבר כך. מיד השתלטו על בלוי שוטרים בריטים, עצרו אותו ולקחו אותו לניידת של המשטרה. כשראה זאת הרב קוק, הוא לא צרה לנאום, ואמר: "כל עוד אתם לא משחררים אותו אני לא אנאם. אני מבקש לשחרר אותו". לא עזר לשוטרים שום דבר, והם היו חייבים לשחרר את בלוי, אם כי לא נתנו לו לחזור למקומו, שמא יחזור ויפריע. זו היתה גדולתו של הרב קוק. (עמ' 66)