יום ש', ז’ באלול תשע”ח
 
 
 
 
 
 
סיפור נדיר ומופלא שלא נדפס עד היום בספרי הביוגרפיה של הראי"ה קוק, מלמד אותנו על תכונת האהבה המיוחדת שהיתה בו, על דאגתו לשלום העם, ועל מסירות נפשו בשביל יהודי אחד
20:56 (14/05/18) אור האורות

סיפר יצחק גוריון, ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית, ומחברי 'ברית הבריונים':הדבר היה ביום המתוח והקשה ביותר של המשפט הידוע. ביום הקשה ובשעות הקשות: שעתיים לפני פסק הדין של בית המשפט העליון, בערעורו של סטבסקי. קבוצת חברים, שעסקה בהקמת שכונת 'מצפה מנורה' כשכונת עובדים לעובד הלאומי, החליטה לקרוא את רחובות השכונה על שם האישים הפופולריים ביותר הקשורים במשפט סטבסקי, ובראש וראשונה על שמו של הרב קוק. כבר אז היתה בריאותו של הרב רופפת הוא גר על הכרמל, באחד הפנסיונים, עליתי אליו ביחד, עם עוד חבר והודענו על בקשה להתקבל לשיחה. בפתקה ששלחנו אליו היה כתוב: "לפי בקשת מרכז הצה"ר". נראה שמילים אלה הביאו את הרב לכלל טעות קלה. ואולם בין כך ובין כך קיבל אותנו תיכף אחר התפילה לפני ארוחת הבוקר. כבר בהתחלת בקשתנו לכבד את שכונתנו באפשרות לקרוא רחוב על שמו, ניסה להתחמק: "לפי דת ישראל לא נהוג להקים זכרון כזה". חברי, שבא עמי, העיז להתערב בשיחה זו: יש הרבה תקדימים לכך בארץ: רחובות על שמם של גדולי האומה, החיים אתנו עד היום, ולא רק רחובות, אלא גם יישובים שלמים. ואז באה הטענה: "כלום בטוחים אתם, כי ברחוב זה לא תחולל השבת בפרהסיה, ועל ידי כך תגרמו לי צער רב ובושה רבה". אמרנו לו שאחד העקרונות של הסתדרותנו, הסתדרות העובדים הלאומית, היא השמירה על מסורת ישראל. ואף התקנון שלה מחייב זאת. ובמקרה זה גם נבטיח לו הבטחה מלאה, שנקפיד על כך, שברחוב זה בייחוד לא תחולל השבת. ואף על פי כן עדיין נתקשה בדבר. זמן מה הרהר, נמלך בדעתו, ואחר כך פנה אלינו: "אוהב ישראל אני. וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. אני מצטער מאוד שאני צריך ליסר חלק חשוב מעם ישראל בימים הקשים הללו. פיקוח נפש אחת מישראל דוחה את הצער שלי, ואני מפחד, שגם אתם גם הם יבינו את הסכמתי, ולא יפרשו אותה בצורה לא נכונה, שאני מבכר חלק אחד של הישוב על פני משנהו. גם לא נכון יהא זה, כי אף על פי שאני מייסר אותם, הרי אני אוהב אותם, אהבת ישראל טבועה בנשמתי. ושמא יהא זה לא רצוי: זה יכול חס ושלום להגביר את הפירוד במחנה ישראל, ושלום ביישוב העברי היא אחת מתקוותיי". ניסינו להעיז ולעמוד נגד עצם טענה זו: אנו חושבים לנו לכבוד גדול את הסכמתו, ולא אנו מכבדים אותו, אלא הוא אותנו. ואין ספק שדבר זה אינו יכול להפריע לצד השני, שיקבל אף הוא את הכבוד הזה אם יראה צורך בכך. ובנוגע לשלום, הרי הוא יודע שתמיד רצינו בשלום ביישוב, אולם הצד השני דחה אותו. אחר מחשבה מרובה, קם והביע את הסכמתו, והוסיף: "לצערי איני יכול להשתתף בהנחת אבן הפינה של השכונה. אולם אתם צריכים להבטיח לי, שאחר שייגמר בנין הדירות, תזמינו אותי לקבוע את המזוזות בדלתות. קמנו נרגשים מן הכבוד הנוסף הזה. לחצנו את ידו. אולם הוא עיכב אותנו עוד שעה קלה, הוא רצה לדעת על מצב המשפט, ומה היא דעת חברינו על אפשרות תוצאותיו של הערעור. הבענו לפניו את כל החרדה, שהקיפה את היישוב כולו, על דחיית שמיעת העדים ובעיקר על דחייתה של העדות החשובה של העו"ד עליאש, ובדרך כלל מדאגת מאוד דחייתה של כל הטענות של סמואל. הוא היה מדוכא עד מאוד. במשך שעה קלה שקע בהרהורים. ואחר כך פנה אלינו בקול רפה וחלש: "מיום רביעי אחר הצהריים עד יום שישי לפני הצהריים עוד יש הרבה זמן, ובדרך כלל הרי רחמי שמים הם גדולים עד מאוד, ואין להתייאש מהם. ישמרנו אלוקים מצער ומצער קשה שבעתיים על איש חף מפשע. אולם ה' בשמים הוא עד, שמצב בריאותי קשה הוא, ובכל זאת אם חס ושלום יאשר בית הדין העליון את פסק הדין הקודם, הרי שערי שמים לא ננעלו עדיין, ובאחרית כוחותיי המעטים אצטרך להיטלטל בשעה קשה זו ללונדון. דמעות עמדו בעיניו. בזמן הפרדו מאתנו, לחץ את ידינו שוב. יצאנו כשהתחלנו יורדים מן המדרגות ביקש ממנו להודיע לו תיכף ומיד את פסק הדין: "כי אף על פי שיום שישי היום, הרי אני צם עד מתן פסק הדין".