יום ש', יב’ בסיון תשע”ח
 
 
 
 
 
 
פולמוס אדיר מתחולל בימים אלו סביב הספר החדש של רבי שם טוב גפן זצ"ל, הסבא של יהונתן גפן. ממעונו של הרב צבי טאו, ראש ישיבת הר המור, יצאה קריאה בהולה לגנוז את כל עותקי הספר
09:42 (11/04/18) אור האורות

א. ספר חדש יצא לאור לאחרונה, בשם 'רבי שם טוב גפן - פרקי חיים, אגרות ומאמרים'. בספר שלושה חלקים. החלק הראשון סוקר את תולדות חייו של הגאון המיוחד (אבי משפחת גפן הישראלית, אגב). החלק השני הינו התכתבויות בינו ובין ידידו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה – תלמידו של רש"ט. חלקו השלישי והעיקר של הספר הוא אוסף מאמריו של רש"ט, שלא היו ידועים עד כה. איני בא כאן לדון ולהעמיק בשני החלקים הראשונים, שיש בהם בוודאי עניין רב להיסטוריונים ולשוחרי תורת הרב קוק. אלא לשתף אתכם בפולמוס אדיר שמתחולל בימים אלו סביב המאמרים העיוניים שבספר. ממעונו של הרב צבי טאו, ראש ישיבת הר המור, יצאה קריאה בהולה לגנוז את כל עותקי הספר. אבל לפני שנספר על מה יצא הקצף, אני רוצה לומר כמה מילים על אופיו המיוחד של הספר. בכל מאמר מבין עשרת המאמרים שבספר, ניכרת תכונתו המיוחדת של המחבר, בשתי פנים. האחת היא השילוב בין קודש לחול, ובין תחומים תורניים שנראים מנוגדים ביניהם. השניה היא המקוריות והעצמאות של המחבר. יש לו אומץ, ואולי גם משיכה פנימית, להגיד הפוך מכל מה שנאמר עד היום. בכל נושא בו הוא נוגע, הוא נוטה לומר סברות חדשות לגמרי. הוא מצליח למצוא מקורות כתובים לחידושיו, אולם פעמים רבות המקורות הם רק בדרך "אסמכתא". החידוש עצמו כה מופלג, וגם אם יש לו זכר - ואין ספק שמציאת אותו זכר היא מדהימה ומעידה על חריפות המחשבה המחוברת לבקיאות ושליטה מרשימה במקורות המגוונים ואף הנידחים - הרי שמדובר בחידוש שלם של המחבר הגאון, ולו נזקף החידוש. כשאני קורא את חידושיו אני עוצר ומשתאה, היאך אף אחד לפניו לא חשב על הקישור בין הדברים; איך אף אחד לא חשב לתרץ באופן כה פשוט ומתבקש את הקושיה האדירה שהסעירה את מיטב מוחות הגאונים. ככל שהדברים פשוטים, כך דוקא הם מחודשים וגאוניים. ב. תחושה זו התעוררה אצלי כשקראתי את אחד המאמרים בספר, הנושא את הכותרת התמימה: "ספרי התורה סִדרם ושמותיהם". מאמר זה עוסק בבירור השמות המקוריים של חמישה חומשי תורה, ובבירור הסדר הפנימי שלהם. רש"ט מוכיח על פי ביטויים לשוניים שונים כי ספר בראשית נכתב מגילות מגילות, אשר סודרו אחת אחרי השנייה על פי זמן כתיבתן. נראה כי רש"ט לא סיים לכתוב את המאמר, או שסיומו אבד. דבר זה ניכר הן מתוכן המאמר, הנפסק באמצעו, והן מן העובדה שאין בסופו תאריך, בשונה מדרכו של רש"ט ברוב מאמריו. התיאוריה שרש"ט מציג היא מדהימה ככל שהיא פשוטה. הוא פותח את מאמרו במשפט הבא: "כאשר נתבונן בשים לב אל סדר התורה בכלל, וסדר כל ספר מספריה בפרט, נראה כי צדקו מאוד דברי ר' יוחנן באמרו בשם ר' בנאה: 'תורה מגילה מגילה ניתנה'". אליבא דרש"ט רבי יוחנן התכוון לאמירה רדיקלית מאוד, אשר עולה ממנה כי הפרקים הראשונים בספר בראשית נוסחו לא בידי משה רבינו או הקב"ה, אלא בידי בני אנוש. כך למשל הוא כותב: "הפרשה הראשונה שבו, מ"בראשית" עד "ברא אלהים לעשות" (בר' א, א – ב, ג), איננה תולדה, כי אם שיר עתיק ימים מאוד אשר נמסר מפה לפה מאבות לבנים, והוא השיר היותר קדמוני אשר נמצא לנו משרידי דורות עולמים". ובהמשך דבריו הוא אמנם מבהיר את קדושת הדברים כבר מראשית כתיבתם: "הפרשה הזאת היא 'שיר' אשר נתחבר מהאדם הקדמוני על פי רוח אלהים אשר ניתנה בו לדעת ולהשכיל סדר הבריאה ודרכי יציאתה אל המציאות". לחידושו זה בדבר חיבור פרשיות 'בראשית' הוא מביא שבע ראיות שונות. בהמשך דבריו הוא דוחה את טענות מבקרי המקרא ש"הפרשה הזאת מזויפת היא, ונכתבה בימים מאוחרים מאוד". סופו של המאמר חסר מן הספר, ועל פי דברי העורך הוא אבד. איננו יודעים לאן חתר המאמר, ומה הייתה מסקנתו של רש"ט בסיומו. אולם אין ספק שבדברים שלפנינו ישנה השקפה רדיקלית ולא שגרתית בעולם התורני, שקשה מאוד להולמה עם ההסתכלות הדתית המקובלת על קדושת התורה שבכתב. רש"ט עצמו נודע כאיש אמת, שלא זז ממנה כמלוא הנימה למול שיקולים חיצוניים כאלה ואחרים. באחד ממכתביו לראי"ה הוא כותב: "כתבתי ככל העולה על רוחי, מבלי כַחֵד ומבלי בַקֵש למצוא מסילות ללב מי שהוא". ומתוך בקשת אמת שכזו הוא העז לכתוב דברים רדיקליים שלא יכולים להתקבל באוזן הדתית. ג. למרבה הפלא ספר מיוחד זה שהושקעו בו מן הסתם מספר שנות עבודה מצדו של העורך, מעולם לא הגיע לחנויות ולא הוצע למכירה. גיליתי זאת בחיפוש מהיר שערכתי באינטרנט, בחפשי היכן אפשר לרכוש את הספר ששמעו כבר התפרסם בישיבות. בעקבות פרסומים שהופיעו לאחרונה ברשתות החברתיות התברר שהספר נגנז, טרם הגיע למדפים. על פי עדויות ששמעתי מכמה תלמידי ישיבת הר המור, הרב צבי טאו, ראש ישיבתם, הוא שהורה לגנוז מידית את הספר. כזכור, לפני כשנה ציווה הרב טאו לגנוז את הספר 'עין בעין' שחיבר תלמידו הרב חגי שטמלר על רבינו הרצי"ה קוק. גם שם, לפי מה שפורסם, התואנה היתה פרק יחיד מתוך הספר, שעורר את ביקורתו של הרב טאו. אולם בשונה משם, כאן הגניזה אינה פשוטה כל כך, משום שעורך הספר דנן, הרב ידידיה ונגרובר, אינו מגדיר עצמו כתלמיד הרב טאו ואינו כפוף לו בשום צורה. ואעפ"כ הוא קיבל הוראה שאינה תלויה בבחירתו לגנוז את פרי עמלו בו השקיע דמים מרובים. וכפי שמתברר – ההוראה התקבלה ללא עוררין. ד. כבר עכשיו אני רוצה להבהיר לקוראים: אין לי ספק שמאחורי צו הגניזה לא עומדת "אצבע קלה על ההדק", על חשבונו של העורך. מדובר בהוראה שנתנה לאחר מחשבה מרובה, מתוך חשש כבד בלבו של הרב טאו, מתוך אחריות עליונה על טהרת התורה בדורנו. במקום שאין איש, כשהסכנה כה נוראית, הרב מתגייס אוטומטית לעמוד על המשמר. הוא רואה בספר החדש "פרצה הקוראת לגנב", תכנים פסולים ומסוכנים שעלולים לשחק לידיהם של האויבים המרים ביותר, אנשי ביקורת המקרא, אשר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. הרב חושש שדווקא המעטפת התמימה של הספר, הגדוש באגרותיו של הראי"ה קוק – דווקא הם שיעניקו גושפנקה תורנית לדעתו החריגה של רש"ט ביחס למקורות התורה שבכתב. גם מכתביו הרבים של בנו הרצי"ה אל צאצאי רש"ט ובהם עודדם להדפיס את כתבי אביהם (כולל המאמר שלפנינו!), מכתבים אשר בעצמם נדפסים בספר, מעידים לכאורה שהרצי"ה לא ראה בו כל פסול. כל זה עלול להתיר את השרץ בעיני התלמידים, אשר יטעו ויחשבו שכביכול רבותינו לא שללו את ביקורת המקרא. מנקודת מבט זו אין ספק שמאמר העלול לקעקע את התורה – אין לו מקום בבית המדרש. ועם זאת הגניזה יכולה לעורר שאלות שונות. ראשית, אם אכן ישנה בעיה כה חריפה במאמר זה של רש"ט, היאך הרצי"ה עודד את יורשיו להדפיסו (כפי שמוכח להדיא מתוך מכתביו הנדפסים כנ"ל). שמעתי מאחד התלמידים בישיבה, שתירץ כך: הרצי"ה היה כה אחוז התלהבות מגאונותו המרשימה של רש"ט, (עד כדי שהוא מכנה אותו בתואר הנדיר "מרן"!), עד שלא חש בצורך לקרוא את כתביו לפני העידוד להדפסתם, ולכן לא עמד על הבעייתיות שבהם. אבל מה שמוסיף עניין לסיפור, הוא שהרב טאו בעצמו, אשר לאחרונה הורה לגנוז את הספר מדין "אל תשכן באוהליך עוולה", כבחור צעיר היה מעורב בתיווך שבין הרצי"ה ובין משפחת גפן לקראת הדפסת הספר!. כך אנו מוצאים בספר מכתב ששלחו בנו של רש"ט ביום העצמאות תשכ"ז אל הרצי"ה, ובו הם כותבים: "אחרי שנואשנו מהבטחותיהם, במשך שנים, לך ולנו, של מנהלי "מוסד הרב קוק", בעניין ההוצאה לאור של כתבי אבינו המנוח, נאלצנו להוציאם לאור ע"י הכפלה. בהזדמנות ביקורו אצלי, של תלמידך מר צבי טאו מגדרה, מסרתי לידו, עבורך, את הספר "מבחר כתבי רבי שם-טוב גפן". [...] ספר זה ניתן לך בתור שי ותודה עבור דאגותיך במשך שנים, והמלצותיך בנידון למנהלי 'מוסד הרב קוק'.". מתוך מכתב זה ניתן לראות לא רק את רצונו העז של הרצי"ה להדפיס את כתבי רש"ט, כולל המאמר הבעייתי, שאכן נדפס אז בעידודו בשנות השישים בתוך "מבחר כתבי רש"ט" (עמ' 46), אלא גם שהרב טאו עצמו החזיק באותם דפים בעייתיים, אשר הולידו את הפרשיה העגומה בה אנו עוסקים. ה. אשוב לשאלה המסקרנת: מדוע הרצי"ה לא מנע את הדפסת המאמר הבעייתי בתוך הקובץ הנ"ל, ואדרבה יזם ועודד את הדפסתו. די מופרכת בעיניי טענת אותו התלמיד, שהרצי"ה לא טרח לקרוא את הכתבים של מורו הנערץ, לקראת הדפסתם. הסבר אחר שאפשר להציע, ואולי הרב טאו מאמץ אותו, שלא מדובר בכלל במאמר של רש"ט! בני הרש"ט התבלבלו והכניסו לתוך הקובץ מאמר שאביהם לא כתב, ומשום כך גם הרצי"ה אכן לא עבר עליו מעולם. אז מהיכן הגיע מאמר חריג זה? אולי הוא פרי עטו של אחד "המשכילים" בנוה צדק, מקום מגוריו של רש"ט. ואולי היתה זו העתקה (בכתב ידו של רש"ט?) של מאמר מתוך כתב עת אפיקורסי כלשהו, על מנת להגיב עליו, ואולי אף להביע כלפיו דעה הפוכה לחלוטין. כלומר בדיוק באותה צורת החשיבה בה משתמש רש"ט במאמר המיוחס לו, נשתמש ביחס לשאלה מיהו מחברו האמיתי של המאמר: לא רש"ט הוא המחבר, אלא מדובר בהעתקה של מאמר קדום מאת מחבר אלמוני, גם אם היא נעשתה בידי הרש"ט, מסיבה כלשהי. הדבר הגיוני לאור העובדה שמי שהופקד על כתבי הרש"ט היה כנראה בנו, מפקד בצבא הבריטי, שהיה די רחוק מעולמו הרוחני של אביו. לא מן הנמנע שהוא מצא את דפי המאמר הפסול בתוך ארכיונו של אביו, וברגע האחרון לקראת הדפסת הקובץ הכניסו בטעות תחת שמו של אביו הצדיק. כמובן, לא בגלל תוכן רדיקלי נכריז מיד על זיוף. אבל אם האופציה היא להשליך את הפסול על לבו הטהור של רש"ט, זה לא יתכן. אם כן, המוצא היחיד, אחרי שנדפס הספר, הוא לגנוז אותו. יהיו שיקשו: מי ישלם על העותקים הרבים שהודפסו לחינם? או מי יחזיר לעורך את שנות עבודתו לריק? אולם צריך לזכור שאנו מדברים על שמירת תורתנו הקדושה, וממילא שאלות קטנות כאלה אינן רלוונטיות. אם אנחנו תופסים את הספר הזה כאיום חמור על תורת ישראל, וסכנה רוחנית לאלפי נפשות, זה לא המקום להתחשבנויות ממוניות של האיש הפרטי, עם כל הצער שבדבר. אסור לזוטות הפרט לבוא על חשבון הכלל.