יום ש', ל’ בסיון תשע”ז
 
 
 
 
 
 
(גירסה מלאה של מאמר הביקורת. רוב הדברים פורסמו במוסף שבת של מקור ראשון)
20:44 (14/05/17) אור האורות

א. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתפס כיום בקרב רבים מתלמידיו, וכן גם בעולם הרחב, כמנהיג הרוחני של 'גוש אמונים'. ספר חדש שראה אור לאחרונה, מבקש להציגו באור מקורי ושונה, ואפשר בהחלט להגדירו כ"מאתגר". ספר פולמוסי המערער באומץ על דמותו המוכרת של הרצי"ה. שמו של הספר הוא "עין בעין - משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק", ומחברו הוא הרב ד"ר חגי שטמלר. המחבר סוקר שלושה נושאים מרכזיים במשנת הרצי"ה: קדושה, לאומיות וגאולה. בשבעת פרקי הספר נסקרים מאות רבות של מקורות מגוונים: מאמרים שכתב הרצי"ה, מאמרים וספרים שהוציאו לאור תלמידיו, הערות שכתב הרצי"ה על גיליונות הספרים בספרייתו, אגרות ומכתבים שכתב הרצי"ה שנדפסו ושהינם עדיין בכתב-יד, וראיונות עם תלמידים בכירים. הספר גדוש בחומר רב ערך להבנת אישיותו ומשנתו של הרצי"ה. המחקר בספר מרשים, ניכרת ההשקעה המרובה בכתיבת הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט של המחבר. בסוף הספר נדפסו נספחים, הכוללים בין היתר מכתבים אישיים וחמים שכתב הרצי"ה לאשתו אהובתו, הרבנית חוה לאה. הנספחים האחרים הם ראיונות מעניינים עם חנן פורת, ויבדלו לחיים בני קצובר ופרופ' מיכאל צבי נהוראי. ראיונות אלו מעניקים זוית אישית ונוגעת לאישיותו של הרצי"ה. הספר הינו יצירת מופת. העיצוב יפה, הטקסט כתוב בשפה מדויקת ונאה. הושקעו במחקר זה שנים ארוכות, כפי שאפשר להתרשם מאיכות הדברים. ב. את "מכתבי הברכה" שקיבל המחבר (מאת הרב שלמה אבינר והרב יעקב פילבר) הוא דחה לסוף הספר; מעבר לתפקידם הטריוויאלי כהסכמות לחיבור תורני, יש במכתבים אלו התייחסות למורכבותו של הספר, ולפולמוס האקדמי סביב דמותו של הרצי"ה, פולמוס שהמחבר מבקש להאירו בדרך חדשה שלא הלכו בה לפניו. הרב פילבר מציין את היתרון בספר זה "שיש בו גם שימוש תלמידי חכמים"; כלומר: יניקה ישירה מבית מדרשם של תלמידי הרצי"ה. גם הרב אבינר מדגיש שיש בספר "יראת שמים ואמונה טהורה, ואף תשובות למפקפקים". למעשה הרבנים המסכימים מבקשים להגן על הספר מפני פקפוק ב"כשרות" הספר עצמו; פקפוק שעלול לעלות בלבו של הקורא בעת קריאת הספר, עת יתגלו לעיניו טענות חריפות כלפי הרצי"ה, שעד כה הוא לא נחשף אליהן. על נקודה זו של מתן "תשובות למפקפקים" ברצוני להתייחס בדבריי שיבואו להלן. אגע באופי הדברים, ולא בעצם הדיונים החשובים שהעלה המחבר. ג. לקורא התורני הקריאה בספר תהיה לא פשוטה, לעיתים גם כאובה ורגישה. הספר "פותח פצעים" במשנתו של הרצי"ה, נקודות אתגר שעד היום הספרות הקוקיסטית לא התמודדה אתם. אכן, המחבר עושה זאת בחכמה ובעדינות ככל שאפשר, ועם זאת ישנם בספר משפטים שבוודאי יאתגרו את מנוחת נפשו של התלמיד המצוי. כך למשל המשפט הבא שנאמר מפי פרופסור מפורסם: "הרצי"ה הפגין בוז לחיובים דתיים המקובלים באורתודוקסיה ללא עוררין. הוא לא היה כפוף לנורמות ההלכה והמסורת, והרשה לעצמו להקל במצווות ובמנהגים" (מובא בעמ' 15). הספר שלפנינו הוא "מורה נבוכים", כלומר מציף שאלות ובעיות קשות בייחס למשנתו ולהנהגתו של הרצי"ה. עולם התורה הדתי לאומי לא נחשף לשאלות אלו, שנדונו עד כה אך ורק בעולם האקדמיה. השאלה המרחפת מאחורי קלעי הספר היא האם כדאי לחשוף תלמידים תמימים לשאלות אלו? גם ספרים כשרים שחוברו ללא ספק על ידי מחבר צדיק, לא תמיד התקבלו בזרועות פתוחות בעולם היהודי. גם ביחס לספר מורה נבוכים, היו מגדולי ישראל שקראו שלא ללומדו, משום שהוא מעלה שאלות ופותח קושיות שקשה לענות עליהן, ומרישא הקורא התם לא חשב עליהן. השאלה היא כמה בשל הוא ציבור תלמידי הרצי"ה לפתיחת שאלות כאובות על רבם. כמובן, השאלות כאובות לא בגלל שהן נכונות בעיניהם, אלא להפך - בגלל עוצמת חריפותן של האשמות השווא, בעיני התלמידים. המחבר לא בוחל מלהביא ציטוטים רבים, מחוקרים והוגי דעות שונים, שהאשימו את הרצי"ה בהאשמות מרחיקות לכת, כמעט בכל סוגיה בה התעסק. לעיתים אף ירדו לו באופן אישי וקטנוני. האם המרכזניק המצוי צריך או רוצה להיחשף לטענות אלו, שבעיני המחבר הנם בדרך כלל טעויות הנובעות מבורות או סילופים מכוונים? צא ולמד כיצד התייחסו רבנים לספר 'מורה נבוכים החדש' (המכונה 'לנבוכי הדור') שחיבר הראי"ה. בדרכים נפתלות הם הצליחו למנוע מחיבור מופלא זה לחדור לבית המדרש. הם לא היו מסוגלים נפשית להכיל את השאלות שמועלות בספר, שלא לדבר על התשובות המקוריות. עד כדי כך פחדו ממנו הרבנים, עד שנשמעה גם טענה שהמחבר עצמו, הראי"ה, לא רצה בפרסומו (אגב: טענה שאינה נכונה, ומוכחשת מתוך כתבי יד שטרם פורסמו). כלומר השליכו את חששם ופחדם על המחבר עצמו, שבאומץ לבו נהג לומר כי "האמת איננה פחדנית". בעיניי, התשובות שמספק המחבר כלפי האשמות החוקרים הנן מספקות. הוא מצליח לחבוש יפה את הפצעים אותם פתח. ועם כל זאת קיים החשש שהצגתי לעיל. דווקא מפני שהספר כה עמוס במידע, עולה השאלה האם אין סכנה מסוימת שיהיו קוראים אשר יסיימו את הספר עם תהיות יותר משהיה להם בתחילה? והאם איננו פותחים פה למקטרגים, ודריסת רגל בתוך העולם התורני, בכך שאנו מזכירים את טענותיהם החמורות כלפי הרצי"ה? ואולי באמת הספר לא מתאים לבני ישיבות אלא לאנשי האקדמיה בלבד, בבחינת "דע מה שתשיב"? ואכן כניסת הספר לעולם הישיבות נחסמה, וזאת על פי הוראה מגבוה. מי שהורה להפסיק מיידית את הפצת הספר לחנויות הוא ככל הנראה הרב צבי טאו שליט"א. יתר ממחצית מעותקי הספר, שהדפסתם עלתה בדמים מרובים, שוכבים עתה במחסני ההוצאה לאור. לפי מה ששמעתי, שני רבנים שעיינו בספר נחרדו מפרקים מסויימים מתוכו, וחששו מכך שתלמידיהם יחשפו לספר "מסוכן" או אף "פסול" זה. ההסכמות החמות שקיבל המחבר לספרו מאת רבנים חשובים (ובהם הרב שלמה אבינר תלמידו של הרב טאו), לא עזרו לו לספר ביום הדין. מכון בנין התורה, אשר בהוצאתו נדפס הספר, פרסם בדף הפייסבוק הודעה מאופקת למדי: "לצערנו, ובתיאום עם המחבר, החלטנו להקפיא את ההפצה. זאת משום שעלו הערות ביקורתיות מצדם של תלמידי חכמים גדולים מתלמידי הרצי"ה. זאת לצד הערכה רבה למחבר עצמו". למעשה "הקפאת ההפצה" היא במידה רבה הורדה לטמיון של שנים ארוכות בהן השקיע המחבר את מיטב כוחותיו ליצירת מופת זו שלפנינו. בעיניי אכן הספר לא מתאים לצעירים, אולם כוונתי אינה לרכים בשנים אלא לקוראים פזיזים וחסרי אומץ מחשבתי. הקורא הביקורתי, רחב הדעת, לא יתבהל מפני השאלות הקשות המועלות בו. הוא ימצא בספר את סיפוקו וישאב ממנו תועלת מרובה. לנגד עיניי עומדת דמותו של הרצי"ה עצמו, אשר כידוע כבר בגיל צעיר נודע כמשכיל בעל עיון ביקורתי. כשהוא התכתב בבחרותו עם הסופר יוסף חיים ברנר, ועיין בטענותיו החריפות כלפי הדת, אביו לא הניאו מכך. השאלה היא האם אכן הרצי"ה הוא מודל בשביל תלמידיו, והאם הם מבקשים לגדל בישיבות תלמידים רחבי אופקים כמותו? ד. אחד הדברים הקשים לעיכול אצל רבים מתלמידי 'מרכז הרב', הוא היכולת להבחין בין האב לבנו, להרגיש בהבדלים – המהותיים או הסגנוניים – בין הראי"ה והרצי"ה. שטמלר כותב (עמ' 17) "בבסיס הגותו של הרצי"ה עומדת תורת אביו, הראי"ה, אולם גישתו של הרצי"ה ביקשה לבסס עמדה תיאולוגית זו באופן רציונלי ומסורתי. את הגישה התיאולוגית עיגן במקורות התלמוד והמדרשים, ואת גישתו הרעיונית ביסס על השיח הפילוסופי האירופאי של 'מפנה המאות'". פרק שלם מקדיש לכך שטמלר: "היחס בין משנת הרצי"ה למשנת הראי"ה" (עמ' 287). בתחום זה פונה שטמלר לעסוק בזוית מעניינת, והיא המקורות התורניים שהרצי"ה שינן והדגיש באוזני תלמידיו. מקורות אלו, שעסקו בנושא חשיבותה של ארץ ישראל והשיבה אליה, לכאורה לא הוזכרו מעולם על ידי אביו. אכן בשנים האחרונות הוכיחו מספר חוקרים שרוב רובם של אותם מקורות יש להם יסוד וזכר כבר בכתבי אביו, גם אם במינון נמוך בהרבה. בין הסוגיות הללו מציג שטמלר את סוגיית כיבוש הארץ. הוא מצטט מדברי הרב יהודה עמיטל זצ"ל כלפי התבססות הרצי"ה על דברי הרמב"ן בסוגיית מצוות כיבוש ארץ ישראל: "אני אמרתי שאצל אביו בכלל לא מוזכר הרמב"ן הזה, אחר כך מצאו שבשנה האחרונה לחייו הוא כן הזכיר את זה". אולם שטמלר עצמו מציין שיש למעלה מעשרים מקורות (!) בכתבי הראי"ה המלמדים על כך שדברי הרמב"ן היו חלק אינטגרלי משיטתו. תופעה זו של מקורותיה העלומים של משנת הראי"ה, זוכה להרחבה רבה אצל שטמלר, וברצוני להוסיף על כך מספר מילים. בעיניי יש אכן פער עמוק ומשמעותי בין הראי"ה עצמו, ובין בנו הרצי"ה המבקש לפרש את המקורות הנעלמים בדברי אביו. אין ספק שעצם בחירתו של הראי"ה שלא לפרש את המקורות לדבריו אומרת הרבה. הלא זה אחד מהדברים שהציקו לקנאים בירושלים, שטענו כלפי סגנונו ה"נבואי" של הראי"ה; כלומר העובדה שהוא לא מסתמך על מקורות כתובים, כמקובל מקדמת דנא בעולם התורה. היה אפשר לומר שהרצי"ה לא חלק על בחירתו של אביו להסתיר את מקורותיו, אלא סבר שההסתרה היתה 'הוראת שעה', ואילו בדורו הגיע הזמן לפרש את המקורות. אולם מעיון בסוגיות הללו ניכר כי גם כאשר הצגת המקורות היתה "עוזרת" לטענותיו של הראי"ה להתקבל, הוא בחר שלא להציגם בפירוש. כך למשל לגבי הקביעה שדורנו הוא דור 'אתחלתא דגאולה'. הרצי"ה חזר ושינן זה פעמים אין ספור באוזני תלמידיו תוך שהוא מציג לכך מקורות מפורשים בכתביהם של רבי יהושע מקוטנא, הנצי"ב מוולוז'ין (רבו של אביו!), רבי אליהו גוטמאכר, ועוד. לעומת זאת אצל הראי"ה קביעת ה'אתחלתא' מופיעה פעמים ספורות, וגם היא אינה נסמכת אף פעם על דברי קודמיו. הלא דבר הוא! שטמלר מציג את "שתי האסכולות בדבר היחס שבין משנת הרצי"ה לבין משנת הראי"ה", האם יש זהות או לכידות ביניהן (עמ' 287), והוא סבור כי: "למרות שמחשבותיו והגיונותיו יונקים היו מתורת הראי"ה, אני טוען כי הרצי"ה לא היה אך ורק בגדר של פרשן כי אם הוגה בעל משנה שיטתית ועצמאית... הוא שם את הדגש על המקורות התלמודיים והקבליים... והשתמש בטרמינולוגיה של 'פסיכולוגיית העמים', החיל את עקרונות ההיסטוריוסופיה ההיגליאנית על האומה הישראלית, והעניק לכל אלה את הנופך העוצמתי הניטשיאני". שטמלר מוסיף: "המעבר שבין משנתו ההגותית של הראי"ה לבין משנתו החינוכית והאידיאולוגית של הרצי"ה, הוא שהוליד את הפערים הרעיוניים בין האב לבין הבן", ובין הפערים הללו – אותם מתאר שטמלר בהרחבה - הייחס לחסידות, היחס שבין האלוהות לעולם, הדבקות בצדיקים, גילוי סתרי תורה להמון, ועוד. כך גם לגבי נסיעתו של הרצי"ה לגרמניה בשנת תרע"ד. ידוע שבעת שהותו בגרמניה "הרחיב הרצי"ה את השכלתו הכללית", הכוללת לימודי שפות, מתימטיקה וגיאומטריה, וכן עסק בכתביהם של הוגים נוכרים. עובדה שמאתגרת את תלמידיו כיום האמונים על הקדשת שנות הבחרות ללימוד תורה בטהרתה. עדותו על עצמו: "אני בעצמי מחותן גדול עם התרבות הצרפתית והגרמנית" היא במקרה הטוב חסרת פשר בעיני רבים מתלמידיו. (במאמר מוסגר אציין דבר שלא נזכר עד כה בספרות ההיסטורית, והוא שכבר בעת נסיעתו של הרצי"ה לגרמניה נערך דיון בעתונות התקופה בנוגע למטרת הנסיעה, והמסקנה היתה שהרצי"ה נסע למטרה לאומית הנוגעת ליהודי הגולה בהקשר לארץ ישראל, ולא למטרה לימודית). אתגר נוסף שמציב שטמלר על שיטתם של הראי"ה ובנו הרצי"ה בדבר הגאולה, היא הביקורת בעקבות השואה. "העובדה שהראי"ה נפטר לפני השואה גרמה לרבים לומר כי הוא טענה בניתוח התקופה וממילא אין לראות בתקופה שבה אנו חיים 'אתחלתא דגאולה'", מסביר שטמלר. "זו אחת הביקורות הנוקבות ביותר שנתחברו כנגד הבנת המציאות של הראי"ה קוק", התבטא רביצקי (מובא בעמ' 195). כלפי זאת מפנה שטמלר לאזכור יחיד של השלטון הנאצי בדרשה שנשא הראי"ה בשנת תרצ"ד. למעשה ישנם עוד אזכורים נוספים ומפורשים להיטלר ולסכנה הקטסטרופלית הצפויה ממנו, הפורכים, ולו במקצת, את הביקורת הזאת. ה. לסיום אוסיף מספר משפטים כלליים על החיבור שלפנינו. הספר מעניק משמעות לכל הסיפורים הרבים הידועים על הרצי"ה, שכונסו עד כה בספרים שונים, ובראשם 'משמיע ישועה'. משמעות שעד כה היתה חסרה בספרות זו. אמנם מאמריו ותורותיו של הרצי"ה נדפסו בספרים רבים, אבל ההגשה שלהם כיצירה אחת שיטתית, ובחיבור למעשים ולעובדות, היתה חסר עד כה. בהקדמתו מציין שטמלר: "ניתן להבחין במגמה במחקר המתנגדת לעצם החיפוש אחר משנה שיטתית בגישתו של הרצי"ה". מבחינתם של חוקרי דמותו של הרצי"ה, עד היום, אין אפשרות כלל לכך שיש לפנינו שיטתיות בדברי הרצי"ה, אלא "ניסוחים פסקניים הנוטים לפשטנות", אשר מאחוריהם עומד בסך הכל "גורם פוליטי", כלשונו של דב שוורץ המצוטטת במבוא לספר. בסגנון דומה כתבו גם יתר החוקרים. לעומתם שטמלר "מבקש להציג משנה תיאולוגית סדורה העולה מתוך כתביו ושיעורי של הרצי"ה". ואכן בקריאת הספר מתעצבות מחדש בעינינו אישיותו הרבגונית של הרצי"ה ומשנתו המקיפה.

 
 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS