יום ד', כה’ בכסלו תשע”ח
 
 
 
 
 
 
תיאור עיתונאי שפורסם לפני כ-90 שנה בעתונות בארץ, ובו התייחסות גם להדלקת המדורה המרכזית על ידי האדמו"ר מדרוהוביטש זצ"ל, ידידו הקרוב של הראי"ה קוק. כבר אז היו מגיעים אלפי אנשים לחגיגות במירון, והחגיגה שם היתה לשם דבר: התלהבות אדירה, אהבת ישראל, והתעוררות רוחניות מיוחדת.
11:55 (08/05/17) אור האורות

"צפת, השקטה תמיד, פושטת לשמונה ימים את צורתה של עיר קופאת על שמריה ולובשת צורה של כרך הומה מתנועה בלתי פוסקת, תנועת אלפי סוחרים שכל אחד אין כוונתו אלא להזדרז ולהקים ולדחוק את רגלי חברו. האוטומובילים רצים הנה ושוב וכל אחד משמיע בדרכו שריקה משונה וממלא את חלל האויר אדים; באים הם כשהם מלאים המון אנשים מגוונים, טיפוסים משדרות שונות ומערים שונות, וכולם נושמים בכבדות כאיש שפרק מעל שכמו משא כבד... הבאים ברגל, העניים, מרובים, והינם ממלאים את הרחובות בישיבה או בשכיבה, נחים הם מעמל דרכם הארוכה. ומאות ערבים מתכנשים ובאים מהכפרים הסמוכים, המה וחמוריהם וסוסיהם ופרדותיהם להעביר את קהל האורחים לכפר מירון הרחוק מצפת כמהלך שתי שעות. הם פונים לכל יהודי ומהללים לפניו את סחורתם: "חמור להפליא, בחצי שעה יביאך לקברו של הצדיק". אולם היהודים אינם ממהרים; אמנם יודעים הם שיפה שעה אחת קודם, אך בראש וראשונה נחוץ לראות את התהלוכה. השנה גם סיר קלייטון, המזכיר האזרחי, ישתתף בה, גם מושל המחוז הצפוני, הקולונל סימס – איך אפשר לוותר על התהלוכה! בשעה שתים אחר הצהרים היא מתחילה. וכולם נוהרים סמטאות הצרות של הספרדים – שם בית הכנסת על שם ר"י אבוהב ובו ספר תורה עתיק המיוחס גם כן לו, לר"י אבוהב ז"ל. בחרדת קודש מוצא הספר מן הארון בכדי לטלטלו להתם. בראש התהלוכה הולכים אחינו הספרדים, השמחה, לפי דעתם, שלהם היא, במעונם... המשתתפים האחרים אורחים הם, אורחים רצויים מאוד, כי הלא לכבוד הצדיק התאספו ובאו... אך פוגמת במקצת הזמרה ועוד יותר אופן הזמרה; האחד ההולך בראש, רוקד ושר, והקהל, המקהלה, עונה אחריו בצעקה מונטונית חסרת טעם, - כל זה עושה לפרקים רושם של ה"פנטזיה" הידועה של שכנינו... אך הנה נשמעת שירה חדשה, שירה בלתי מהוקצעה אבל חזקה וחודרת ללב... שירת ה"אורחים" היא, שירת הצעירים. והשירה פראית היא ומחסרת קצב וחוק ומשתיקה מיד את קולות הראשונים, קולותיהם של בעלי השמחה... והדרך ארוכה וקשה. והפעם מלאה היא הולכי רגל ורוכבים על חמורים. שורה אחת מצפת עד מירון של יהודים שונים. גלריה של יהודים מכל ארצות התבל. מי קבצם והביאם הנה לכפר הנידח? הנהו הכפר במורדה של שלשלת הרי הג'רמק יעמוד בודד, קטן, כשהוא טובע בתוך כפים וסלעים. והרד את עיניך וראית עמק עמוק כולו רצוף סלעי מגור וכשתביט למעלה תראה את הגבוה שבהרי הארץ, את העצמון בכבודו ובעצמו. חשוף הוא תמיד וכהה וזועם... במה זכה מקום זה לקבלת פנים כזאת מצד אלפי אנשים? – מי יודע! כרבי שמעון גופא כן גם אותו, מקום קבורתו, מעלפים בצעיף של סודות ופלאים [...]. בעל כרחך הנך נבלע בלועו הפעור של ההמון הרב ובהכנעה של בעל תשובה אתה מבטל את דעתך ורצונך וניגש שמה אל ים האנשים הסוער ונטמע בתוכו... ושם בחצר הגדולה אין מקום לקהל הרב ההולך ומצטופף, הולך ונדחק לראות משהו, ואולי גם להידחק לתוך מעגל הרוקדים. והמעל עצמו – סמל של קיבוץ גלויות בו: זקנים חרדים, קנאים קיצונים, ידיהם משולבות בידי צעירים חלוצים, ואלה חובקים אחד מן ה"חכמים" הספרדים או הבוכרים, וכולם יחד הפקירו לכבוד ר' שמעון את רגליהם, את כל גופם, ואין גבול להתלהבותם, ואין סוף לשירה ולריקוד... עייפו הרוקדים, הרגלים כושלות מעצמן, ומידת המרץ הדרושה הולכת ופסה, הולכת ותמה, כבר נשמט אחד, נשמט השני, עוד מעט וכל המעגל בסכנה. אך הנה מתפרץ זקן אחד לתוך המעל פנימה, בעיניים עצומות ובראש שמוט לאחוריו הוא שר ורוקד כאחד: בר יוחאי, נמשחת, אשריך! שמן ששון מחבריך... זרם של דם חדש זורק לתוך הגוף העייף וכל האיברים מתחילים להראות לאט לאט סימנים של חיים. כולם שכחו את לאותם, והמעגל הולך וגדול: באים ומתווספים כוחות חדשים, זקנים וצעירים, והזקן מחייה את כולם [...]. האדמו"ר, הרבי מדרהוביץ, הצטרף אל המעגל. ידי הצדיק אחוזות בידי אחד הצעירים החלוצים: הלילה אין בודקין, כל אחד יש לו חלק בחג העממי הזה. כבוד ר' שמעון חופף על כולם ומאחד את כולם. וגדולה השמחה בלב כל הבאים וזרמיה שוטפים ומכסים את כל הפרצים. אין ניגודים ואין חילוקי דעות. אין חרדי ואין חפשי, יש רק בני עם אחד שלם, שלמרות התפלגותם והתפצלותם לכיתות כיתות, זכרונותיהם המשותפים עברם העשיר, וכל תנאי חייהם מאחדים ומקבצים את כולם לאגודה אחת בלתי ניתקת, אגודה הקשורה באלפי קשרים שלא יוותרו לעולם... - ההדלקה החלה. והרוקדים מתפזרים. למעלה על הגג תערך ההדלקה. כולם מטפסים, רצים אצים למצוא מקום פנוי. ואלפים גדולים וקטנים נדחקים יחד, נלחצים איש אל אחיו ועיניהם לאותה הפינה שבה תהיה ההדלקה. גברים ונשים תורמים מבגדיהם לכבודה. הגל הולך וגדול, כבר נערם חומר רב, והקהל עוד מוסיף לנדב בעין יפה ובלב מלא חודה. הערימה מסודרת שכבות שכבות ובין שכבה לשניה שמן זית זך, נדבת הקהל שאינו פוסק מלהוסיף. גדול כבוד ר' שמעון, קדוש זכרו, ובמה אפשר לכבדו אם לא למצער במעט שמן... והרב מדליק בדחילו ורחימו את ערימת הבגדים הטבולה בשמן. פניו חיוורים וגופו תכוף, וכולו אומר רתת. אימתא דציבורא או הכרת האחריות הגדולה שנטל על עצמו להיות המתחיל במצוה? – מי יודע! להבה הולכת ורבה, הולכת ומתפשטת, ועשן אפור כהה, עשן עבה וזועם מתאבק ועולה תמרות, תמרות ישר השמימה, למקום מנוחתו של בעל ההילולא... וחרדת קודש תוקפת את כל הקהל אשר מסביב למדורה העיזה ומתיזה ניצוצות ועיני כולם לטושות אליה ומעמיקות להתבונן בה [...]. - רבותי, שתו מעט יין. הקהל התעורר ומעגלים מסתדרים על הגג ובחצר, והרוקדים מתחילים ביתר עוז וכח. שם, בפנים, על יד הקברים משתטחים זקנים וזקנות ושופכים את מרי שיחם לפני האב ובנו, ר' שמעון ור' אלעזר, ולבם טוב עליהם: מלא הוא אמונה שלא לשוא כתתו את רגליהם החלשות ובאו הנה. לא לשוא הורידו כנחל דמעה – זכות הקדושים חלץ תחלצם מצרתם ומעוניים המר... ושם בחצר, אין עיף ואין כושל, האיר השחר. אור חיוור וצנוע ממלא את חלל עולמו של הקב"ה, והריקודים עוד לא פסקו. שירת הצעירים בוקעת את האויר.