יום ש', ל’ בסיון תשע”ז
 
 
 
 
 
 
עולם של אהבה – מרן הראי"ה קוק זצ"ל * עולם של יצירה – הרב דב הכהן קוק זצ"ל * עולם של חסד – הרב רפאל הכהן קוק זצ"ל ורעייתו הרבנית בילא רחל ע"ה * עולם של מלכות – הרב שלמה הכהן קוק זצ"ל ורעיתו הרבנית יהודית ע"ה * עולם של עשייה – הרב נחום הכהן קוק זצ"ל * עולם של דמעות – הרב שמחה הכהן קוק שליט"א * עולם של תורה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א * עולם של סוד – הרב דב הכהן קוק שליט"א והרבנית לאה תחי' * עולם של פסיקה – הרב בן ציון הכהן קוק שליט"א * עולם של תלמידים – הרב חיים הכהן קוק שליט"א. מאת יוסי אליטוב ושמעון ברייטקופף, עיתון 'משפחה', חג הפסח תשע"ז.
00:29 (19/04/17) אור האורות

זה למעלה ממאה שנים מאירים ובוהקים בשמי היהדות אורותיה של משפחה מיוחדת במינה, ממשפחות האצולה והכהונה, אשר השפיעה ומשפיעה על העם היהודי באופן רבגוני בכל תחום ובכל דרך אפשרית. אנו פוגשים אותם בכל הצמתים המרכזיים של העם היהודי בארצו, כשביניהם מנהיגים רבי השפעה, רבנים רשמיים בערי הארץ, ראשי ישיבות נודעים, תלמידי חכמים ועמלי תורה, מקובלים, פוסקי הלכה ועובדי ה', לוחמים פעילים ואנשי מעש מסורים לענייני הכלל, ולצידם נשות מופת צדקניות, אשר משלימות את הפסיפס המשפחתי המרהיב בנופך משלהן, בחכמתן, בתעצומות נפשן, ובמסירותן העילאית. הצד השווה שבכולם, הוא האהבה הטבעית והשופעת לכל יהודי וטובת העין הייחודית שניחנו בה, אשר כובשת בקסמה ושוברת בעוצמתה כל חומה ומחסום. לא לחינם תרגום התיבה 'קוק' משפת היידיש הוא 'לראות'. 'ראיה'.. כשהם צועדים בדרך הילוכם, הדרך הישרה של טובת העין, נראה הוא שם משפחתם כמובן מאליו. הכהונה וטובת העין שלובות הנה מאז ומעולם. וכפי שאמרו חז"ל: "בא וראה מה כתוב בכהן: "טוב עין הוא יבורך", אל תקרי יבורך אלא יברך, משום שהוא טוב עין מוכנה להתקיים הברכה על ידו בזה". מאז הפציע אורה של משפחה מופלאה זו, אנו מגלים באופן עקבי, בכל תחום ותחום, ולאורך כל השנים, כי בני המשפחה לדורותיהם, ניחנו בכוח ראיה עמוק וחודר אשר מוביל כל אחד מהם בדרכו הייחודית, לראות מחדש כל נושא, להתבונן בו לא רק בצורה חיצונית - מתוך שגרת ההרגל, אלא להתבונן בו באופן שונה, מתוך נקודת האמת הפנימית אל תוך פנימיותו של לב העניין. גם אם לעיתים היתה התבוננותם מובילה אותם אל מקום חדש ולא מוכר בציבור כלל, לדידם, היתה דרכם תמיד בהירה וברורה, בהירות שהיא בבחינת 'ראיה'. אסתכל – וברא עלמא.. מתוך התבוננות רעננה ומחודשת זו, יצרו בני משפחת קוק, כל אחד בדרכו, עולמות מלאים ומופלאים, אשר בראום כצלמם וכדמותם. עולמות של אהבת תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, אהבת ה' ואהבת הבריות, אהבה שאין לה מידה וגבול. עולמות של חסד, של רבנות ונשיאה בעול עם הציבור, של מסירות ואכפתיות, ושל ידידות אמת. עולמות של קדושה, של דביקות, של אמת ואמונה, של הלכה צרופה ושל עמל התורה, עולמות של אצילות נפש ורוממות רוח, של חזון והקרבה, של טובת עין בשלימותה הגדולה ביותר. בפרויקט שלפניכם, אנו מנסים ללכוד לרגע קט 'קוק' קצר, להתבונן מעט, על קצה המזלג, בהצצה חטופה ומהירה, על עולמות הטוב והישר, החן והחסד, האהבה והיראה, שזכה בהם העם היהודי בדורות האחרונים, באמצעות המשפחה הרוממה שהפכה לאגדה, הלא היא משפחת קוק. 'טובה ראייתם' עולם של אהבה הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל הגאון רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל ניחן בכוח ראיה ייחודי שהיה אחד ממבחר הכוחות הרוחניים שניחן בהם. גם הוא ראה את השועלים שיוצאים מבית קדשי הקדשים. הוא גם ראה את החורבן הנורא שביקשו לחולל רשעי אותו הדור. אלא, שראייתו ינקה את כוחה מתוך פרקי נבואות הקודש, מנבואות הגאולה, מחזונם של נביאי ישראל, אשר בישרו אלפיים שנה לפני דורו, את אשר יקרה את עמו באחרית הימים. ובעיני רוחו הכבירה, הוא ממש ראה, איך ההבטחה האלוקית הנצחית של אלוקי ישראל לעמו, אשר נמסרה אליהם בידי נביאי האמת והצדק, בדבר הגאולה השלימה העתידה לבוא, הנה, היא הולכת ונרקמת מול עיניו, והרי היא קורמת עור וגידים בתהליך שמיימי ומופלא שמסבבת ההשגחה העליונה. ובעיניו, כל שועל שפל וחד שיניים ככל שיהיה, עדיין, הריהו מבשר את קיום נבואת הגאולה, וגם על ידו, אולי אפילו שלא מידיעתו, מתממש חזון הגאולה הלכה למעשה, ומתוך כך ועל כן יש לנהוג בו - בתנאים מסוימים כמובן - בדרך של קירוב או הערכה. אומנם, חלק לא מבוטל מחכמי ישראל, אף שהעריכו וכיבדו את עוצם קדושתו ומדרגתו, לא קיבלו את גישתו הייחודית – הלכה למעשה. קברניטי הדור ההוא, אשר ידעו היטב את גדלות נשמתו הנשגבת, חרף התנגדותם המעשית לשועלים ולתנועתם ההרסנית, וחששם המובהק מגישה של קירוב כלפיהם, הזהירו בכל פה, לבל יהין מאן דהו לטפול אשמה על הראי"ה באופן אישי. בהבהירם בפה מלא: מרן הרב קוק, הוא קודש קודשים, וכל המקל ראשו ביקרת מעלתו – לא ינקה. כך אמר מרן החפץ חיים, כשעזב במופגן את הכנסיה הגדולה בשנת תרפ"ג, וסירב לחזור ולהשתתף בה, לאחר שנשמעו בה דברים אישיים כנגד הגראי"ה. שניים מגדולי הדור ההוא וקברניטיו המובהקים, ממקימי היהדות החרדית בארץ הקודש, הלא הם מרן החזון איש ומרן הרב מבריסק זיע"א, חרף התנגדותם ליישום הדרך של הראי"ה באופן מעשי, נוכל להבחין, כי בכל מה שנגע לכבוד תורתו ולדמותו הפרטית האישית, היתה הערכתם עליו כגדול שבגדולים. החזו"א כתב לו בפניה אליו 'הוד כבוד מרן שליט"א', והרב מבריסק שהיה ידוע כאיש האמת שלא נטה ממנה כהוא זה משום סיבה שבעולם כתב לו: "הרב הגאון המפורסם תפארת ישראל", ובמכתב נוסף כתב לו "פאר הדור". הבוחר בעמו ישראל ב א ה ב ה יחיד בדורו היה. אולי גם בדורות קודמים. קדוש וטהור, מופלא ומרומם מעם. אולי, התכונה שאפיינה אותו יותר מכל היתה הרבגוניות המיוחדת באישיותו, אשר הצליחה לאחד בתוכה ניגודים אינסופיים, והוכיחה שוב ושוב, כי הגבולות הצרים שקבעו לעצמם בני האדם, וקיבלו על עצמם להצטמצם בתוכם, אינם מסוגלים להכיל את היקפה בשום פנים ואופן. הנה כי כן, רק כדי לסבר את האוזן, נמנה מעט מסגולות החמדה שניחן בהם, אשר באופן רגיל, אינם רגילים לדור בכפיפה אחת, אף לא בקיבוץ חמישה אנשים שונים, כל שכן באדם אחד ויחיד. מחד גיסא היה תלמיד חכם מופלג, אשר גדל בישיבת וולאז'ין המעטירה, כתלמיד מובהק של ראש הישיבה הרב נפתלי צבי יהודה ברלין הנצי"ב, הבקי בכל חדרי התורה, ש"ס ומפרשיו, ראשונים ואחרונים, שו"ע ונושאי כליו, כולם היו שגורים על לשונו, וסדורים במוחו הכביר כמונחים בקופסא. ידוע היה, כי בכל מקום בש"ס, ידיעתו בהירה ושלימה, כמי שלמד ועסק בסוגיה זו, רגע כמימריה לפני שנשאל עליה. בנוסף היה גם איש הלכה ופוסק מובהק, וגם במלאכה זו השתלם מגיל צעיר מאוד. את סמיכתו הראשונה להוראה קיבל עוד לפני גיל עשרים, על ידי הגאון הנודע רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, (בעל מחבר ספר "ערוך השולחן"). בשנת תרמ"ח, כשהוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד, כבר כיהן כפוסק בפועל, בעלותו לכהן פאר, בעצתו ובעידודו של מרן ה ח"ח זיע"א, שהיה ידידו הקרוב של אביו, כרב העיירה זיימל שבליטא, ומני אז, לא פסקה ממנו הרבנות, בכל מקומות מושבותיו, עד ליום פטירתו. מאידך גיסא, היה גם 'מקובל', בהיותו בקי בכל כתבי חכמת הקבלה, והשתלם בה עוד בשנות העשרים לחייו, כשחלק גדול מלימודו בחכמה זו, נעשה גם עם ר' שלמה אלישיב, בעל ה'לשם', המקובל הליטאי המפורסם, וסבו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. את שיטתו המחשבתית העמוקה, ינק הרבה מספרי המקובלים, כפי שהעיד בעצמו, שחלק גדול מספריו במחשבה, מבוססים על כתבי האר"י, ר' איזיק חבר ועוד. בהיותו בעל מחשבה נדיר ומקורי, עמקן וחדשן, נשבו בקסם מחשבתו והגותו רבים מבעלי המחשבה בדורו, כשאחד הצעירים שבהם, שהתקרב אליו בקירוב גדול, היה בחור מישיבת חברון, בשם יצחק הוטנר. לימים, כשדיברו עימו אודות הרב, אמר בלשונו הקולעת: 'דעו לכם, שאלמלא הרב קוק, היתה חסרה לי כמחצית מהוויתי'.. מאידך גיסא, היה גם ראש ישיבה, על כל המשתמע והנדרש מכך, בישיבה אותה הקים בשנת תרפ"ד, ואשר נקראה על ידו בשם : 'הישיבה המרכזית העולמית'. בחזונו, היתה 'הישיבה המרכזית העולמית', בית גידול לגדולי תורה ומאורי הדור, אשר גידולם שלם בכל מיני שלימות, בגוף ובנפש וברוח, ובה יתקיים מאמר הכתוב : כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. הוא עמד בראשותה עד לפטירתו בשנת תרצ"ה. מאידך גיסא, היה גם איש מעש בתחום העסקנות והשתדלנות, מהיר במלאכתו לפני מלכים התייצב, והיה בעל קשרים ענפים ואמיצים עם ראשי השלטון, ובעל השפעה גדולה, אשר לא נרתע מלהשתמש בה תדיר, להיות דורש טוב לעמו בכלל ובפרט. בתקופה שבה שהה בלונדון, היתה לו היכולת, מתוקף תפקידו כרב רשמי, לפטור יהודים מהצבא האנגלי, בכך שיצהיר עליהם שהם נושאי משרה דתית, ובכך לפטור אותם מסכנת מוות. דא עקא, שאם היה נתפס שאישר למי שאיננו ראוי, היה נענש על כך בעונש מוות. הוא לא התחשב בסכנה הזו, מפני שסבר שאצלו זה ספק סיכון, ואצל המתגייסים זהו סיכון אמיתי וממשי. כמובן, שלאחר זמן לא רב, הוא נקרא לשיחת בירור נוקבת אצל מפקד משטרת לונדון, ונשאל בחומרה, איך אישר על פלוני שהוא "איש דתי מצויין" נושא משרה דתית, בעוד שעל פי המעקבים שלהם, הוא לא ביקר בבית הכנסת כבר תשעה חודשים, גם לא בשבתות.. וכשענה תשובה שאיננה מניחה את הדעת, הוזהר מפורשות, שאם יקרה כדבר הזה שוב, הוא יומת. אך, לדידו לא היתה כאן שאלה כלל. ובמחיר של סיכון חייו, העניק ביד רחבה לכל יהודי שביקש ממנו, אישור להינצל מסכנת המוות בצבא, בלא חקירות ודרישות.. גדולה אהבה שמקלקלת את השורה.. נקודה נוספת, שאפיינה את עסקנותו, היתה הסיוע והעזרה שהגיש דרך קבע למתנגדיו ורודפיו ומבקשי רעתו. בירושלים, בלהט להבות אש המחלוקת, 'קינא' אומלל נבער 'קנאה', ולאסונו, שפך דלי שופכין על הראי"ה שהיה רבה של ירושלים וארץ ישראל באותה תקופה. {לאסונו – מפני שבני ירושלים יודעים היטב, להצביע על כמה משפחות אומללות ומוכות אסון, אשר סובלות את כל מיני הסבל האפשריים שבעולם, כמו מחלות קשות בזו אחר זו, פטירות בטרם עת, כולל פטירת ילדים, קשיי זיווג וגירושין, ועניות מרודה וקבועה לכל המשפחה המורחבת ועוד, ויודעים היטב, על כך שכולם היו מהפעילים שהלעיבו במלאך ה' באופנים אשר אסורים לפי כל דין, ואין רפואה למכתם, עד עצם היום הזה}. לאחר תקופה, נחלה בנו של האומלל במחלה קשה, שניתנת לריפוי רק אצל רופא מסויים באנגליה, והלה שמע, שלרב קוק יש קשר לרופא המסויים שהוא צריך. הוא לא ההין לגשת ישירות, ולכן ביקש מהגאון הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל,( חותנו של מרן הגרי"ש אלישיב, שהיה אחד מחשובי תלמידיו של הרב קוק וקרוב אליו ביותר), לבקש את הרב לכתוב עבורו המלצה לאותו רופא, ושיוסיף כמובן בקשה, לעשות לו הנחה משמעותית, בזכות קרבתו לרב.. ר' אריה ניגש לרב עם הבקשה, והרב, מבלי להניד עפעף, רשם עבור אותו אדם, מכתב נלהב ומלא שבחים, וביקש לטפל בו כראוי ולהפחית ככל האפשר מעול התשלומים. לפני שיצא ר' אריה עם מכתב הפלא, קרא לו הרב לשוב אל חדרו, ואמר לו : הרי הוא נוסע לאנגליה, ובעל חברת הספנות מכיר אותי ומכבד אותי ומתחשב בהמלצותי, אם כן, תמתין רגע, ואכתוב מכתב נוסף גם עבור בעל חברת הספנות, שיוזיל לו את הנסיעה וישתדל להנעים לו אותה ככל האפשר.. כשחזר הרב לביתו לאחר ששפכו עליו שופכין, כולו רטוב ומלוכלך, ונזדעזעו ונחרדו בני הבית, עד שהפכה חרדתם לחרון גדול, וחשבו לדבר בגנות הפושעים, אמר להם הרב באותה שעה, בעודו ספוג במי שופכין עד לשד עצמותיו : "דעו לכם שלמרות מה שעשו לי, אני אוהבם, ליבי בוער באהבתם כשם שבוער באהבה, לכל אחד מישראל".. מאידך גיסא, היה גם בעל אצילות נפש פנימית, מעודנת מאין כמוה, אשר נבעה מהיותו בעל נפש עשירה ורגישה, שופעת פיוטיות מליצית, אשר באה לידי ביטוי, גם בלחנים יחודיים שחיבר מעומק נשמתו, גם בכתיבתו הייחודית אשר מעוררת השראה ושאר רוח בכל אשר יקראוה באמת, וכמובן ביכולתו הטבעית בחיבור דברי שירה כאחד המשוררים הגדולים שעמדו לאומה בכל שנותיה. על מידת נפשו העדינה, ראוי לציין כאן את דבריו של הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל שהיה ראש ישיבת חברון עוד בשנים שהיתה בעיר חברון. ובחודש אב של שנת תרפ"ט, כשהתחוללו בארץ מאורעות הדמים, רצחו ישמעלים שפלים ומתועבים, שהיו שכניהם ומכריהם של תלמידי הישיבה, למעלה מעשרים מתלמידי הישיבה בחברון. וכשהגיעה הידיעה הנוראה על רציחתם של תלמידי ישיבת חברון לבית הרב, איבד הרב את הכרתו והתעלף במקום. לאחר מאמצים, כששבה אליו רוחו, קרע את בגדיו וקרא בבכיות נוראות : ברוך דיין האמת. {ר' אריה לוין אמר, שמאותו יום, כשהגיעה אליו אותה הבשורה, קפצה עליו זקנה, ומרוב צער ועוגמת נפש, נחלה במחלה אשר ממנה לא קם}, ואמר על כך ר' יחזקאל סרנא לתלמידיו וקרוביו :בואו וראו מהי מידת אהבת ישראל של הרב. הנה, בשעה שקרה האסון הנורא, הייתי ראש הישיבה, ואף הכרתי את כל הבחורים שנרצחו. וכשהגיעה אלי הידיעה המרה, ליבי התכווץ בצער נורא, ועיני ירדה מים מאין הפוגות על השבר הנורא שהושברנו. ובכל זאת, למרות הכל, לא התעלפתי. והנה, הרב, הרי זו לא הישיבה שלו, והוא גם לא הכיר את הבחורים שנרצחו באופן אישי, ובכל זאת, ברגע ששמע על כך שנטבחו בני ישיבה בחברון, באותו הרגע, איבד את הכרתו והתעלף !.. מאידך גיסא, חרף היותו גדול ב'אהבה' היה גם גדול ב'יראה'. שתי מידות יסוד אלו, שימשו בנפשו בהרמוניה מושלמת. דמותו הנדירה והמופלאה, ומסכת חייו הסוערת, נראים לצופה מן הצד - כחידה וכתעלומה אשר רצופה בתהפוכות וסתירות לכאורה. נראה, שלא ניתן לפענח, פליאה שכזו, אלא אם כן, תתברר היא, על ידי - יוצרה ומחוללה - בכבודו ובעצמו. תתברר מתוך עדות - שיעיד עליה יודע תעלומותיה - , בעדות בעל הדין על עצמו, כשהיא יוצאת מפורש מפי כהן גדול. שמעו אלי עמי ! בכם אני חי ! מבלעדיכם אין לי כלום.. בציטוט קצר, של כמה שורות, מתוך כתב ידו, נפתרת החידה ומתגלה התעלומה. מתוך המילים המכוננות הללו, הממיסות כל לב, עולה וגם ניצבה דמותו המוארת והייחודית, ומקבלת את מקומה המובן. במילים אלו, הוא משרטט ביד אומן, בבהירות שאין דומה לה, את תוכן חווית חייו האמיתית, אשר היא המניע הבסיסי והמשמעותי ביותר בחייו. היא, ורק היא, מובילה את כל תהלוכות חייו כולן, לטוב ולמוטב... אין מדובר במליצות וגוזמאות, הפורחות בחלל האויר כדברי הבאי חלולים וחסרי ערך. מדובר במילים, אשר נובעות מתוך 'נשמת נשמתו' של הכותב. ניכר בהן, כי אין הן מבטאות 'הלוך רוח' רגעי, אשר חולף - עובר לו, לאחר הכתיבה. ניכר בהן, כי הן מבטאות את האמת העמוקה ביותר, הגנוזה בעומק העומקים של נשמתו. באותם מעמקים אינסופיים, הכמוסים במרחביה הרוחניים של נשמתו, ומסתתרים בשפריר חביונה, אשר רק הוא לבדו, אשר מכירם היטב היטב על בוריים, רק הוא, מסוגל לבטא את המתחולל בהם, בעושר לשוני כה מרשים, בחדות הגדרה מדוייקת דייק היטב, ובבהירות מעודנת, מצוחצחת ומלוטשת, המרוממת את נפש הקורא, אל גבהים ועומקים, שלא ידע ולא הכיר, פנימה - בתוככי נפשו ונשמתו הוא. עולם של יצירה הגאון רבי דב הכהן קוק זצ"ל רבה של עפולה, מייסד מכון 'הארי פישל' בנם השני של משפחת קוק, נולד לאביו הרב שלמה זלמן ולאמו הרבנית רבקה, שמונה שנים לאחר אחיו הבכור אברהם יצחק. למרות פער הגילאים ביניהם, הקשר בין האחים היה אמיץ במיוחד והוא זכה להערכה רבה מצד אחיו הגדול אשר כתב עליו במכתב המלצה לרבנות : " והאיש הוא גדול בתורה, רב פעלים, טהור לב, ובעל אישיות מצויינת בכל הפרטים במעלות הקודש". הגאון רבי דוב בער, כיהן כרב של עיירה מבוססת בליטא, והיה נשוי לבתו של סוחר אמיד, כך שחי חיי רווחה יחסית, והקדיש את מירב כוחותיו ומרצו להרבצת והפצת תורה בכל איזור מגוריו. הכמיהה השורשית, אשר ריחפה דרך קבע בבית הוריו, לחון את עפרה של הארץ המובטחת, לא פסחה מעל נפשו של רבי דוב. חרף משרתו הבטוחה וחייו השלוים והפוריים בגולה, לא ידעה נפשו מנוח. מתי יזכה גם הוא להתקדש בקדושתה של ארץ אבותיו ? .. הלכה תמיהה זו והתעצמה עם השנים, עד שהפכה להחלטה. החלטה אשר הפכה להיות אפשרית, גם בזכות מעמדו הרם של אחיו הגדול, אשר נתמנה בינתיים במינוי החשוב ביותר בארץ ישראל של אותם הימים – רבה הראשי של ארץ ישראל. הוא עלה ארצה עם שמונת ילדיו, ונתמנה לרבה של העיר הצעירה - עפולה, אשר היתה באותם ימים עדיין מועצה מקומית בראשית הקמתה. לא רבים היו הימים ברבנות עפולה. תפקיד חדש נרקם עבורו. חזונו של אחיו הגדול, ייעד אותו לתפקיד חדש, והוא נקרא אל הדגל בשמחה. באחת מן השיחות שקיימו ביניהם, גילה בפניו אחיו את חזונו החקוק בליבו, בדבר הקמת 'מכון לדרישת התלמוד ומשפט התורה' בירושלים, אשר ירכז את מיטב הכשרונות והכוחות העיוניים, המופלגים ביותר מבין אלו הקיימים בקרב למדני ירושלים. מכון זה, יוקדש לתכנון יצירות חשובות ומועילות, שסופם להעניק לדורות, ספרים בעלי ערך שיביאו ברכה בחוגי התורה ודורשיה, לרומם קרנה ולהרבות כבודה. תפקידו היה, לתכנן את הקמת המכון על כל פרטיו, ובנוסף, לגייס מימון עבור פעילות המכון, שאפילו הוצאותיו הראשוניות היו כבדות ביותר. ר' דוב, לא היסס לרגע. הוא קיבל עליו את התפקיד וניגש מיד להוציא את התכנית אל הפועל. הוא הכין תכנית מפורטת, ושם פעמיו לארצות הברית, למצוא נדיב שיסכים לקבל על עצמו את הוצאות החזקת המכון. בארה"ב, פגש באחד מעשירי אותה התקופה, איש העסקים הנודע ישראל אהרון (הארי) פישל, שהיה נדבן גדול ומפורסם לתורה וחסד. אצלו, מצא אוזן קשבת, ולב פתוח, לחזון הנרקם בציון.. לאחר כמה שיחות מפורטות, השתכנע הארי פישל, כי נחיצות המכון אינה מוטלת בספק, וכדאי הדבר להשקיע מאונו והונו לשם מימושו המהיר והמיידי. וכך, לאחר שגוייס תקציב מספיק דיו, לייסודו וקיומו של המכון, יצא 'המכון לדרישת התלמוד' לדרך, והוא ייקרא מאז ועד היום הזה : מכון הרי פישל.. למעשה, ויתר ר' דוב על משרתו המקורית, ובמקום לכהן כרבה של עפולה, הוא הפך להיות ראש מכון הרי פישל בירושלים. והנהיג אותו ביד רמה, כשתחת ידיו, במסגרת המכון, בפיקוחו ובהכוונתו, נוצרו והתחדשו יצירות תורניות רבות בעלות ערך יחודי ללומדי התורה, כשביניהם ניתן למנות את ההדרת כתבי הראשונים על הש"ס אשר לא ראו אור קודם לכן, ועוד. חברי המכון נבחרו בקפידה רבה, ונדרשו מהם דרישות לשלימות מיוחדת בלימוד ובהנהגה. אחד מחשובי האברכים, במכון הארי פישל, מן הלמדנים והמתמידים שבהם, היה לא אחר מאשר בנו של ראש המכון, הרב רפאל הכהן קוק, מי שלימים יתמנה לרבה של טבריה. הרב רפאל הכהן, שזכה לעלות לארץ הקודש, כמה שנים לפני שעלו אליה אביו ושאר בני משפחתו, התגורר בשנים אלו בבית דודו הגדול, וזכה להתלוות אליו וליצוק מים על ידיו. מיני אז, לא זזה ידו מתוך ידו, והיה קשור עימו בעבותות של אהבה והערצה. אישיותו, ספגה בשנים אלו, את הלך הרוח המרומם ששרר תדיר בבית דודו, ומידה גדושה של אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. כל אלו באו לידי ביטוי בתהלוכות חייו והפליאו עין כל רואה. על דמותו העילאית ומסכת חייו המרתקת, בפרק הבא. עולם של חסד הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל רב ואב"ד טבריה הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל, למרות היותו גאון בתורה, תלמיד חכם מופלג מאין כמוהו, מגדולי השקדנים והלמדנים בדורו, צדיק וישר וירא אלוקים, גדול מרבן שמו, בהיותו מכהן פאר כרבה של העיר טבריה, למרבה הפלא, זכור גם, ואולי בעיקר, מסיפורי המופת, החסד והכנסת האורחים אשר נהגו בביתו, אשר יחד עם רעייתו הצדקת, היו מפורסמים בכל קצווי ארץ. ממש בפתח ביתו, במיקום הבולט ביותר, התנוסס בעוז ובגאון, שלט מאיר עיניים, אשר שימש עבור כל משפחת הרב של טבריה כ'סיסמת חיים' : "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זהו ה'מוטו' שקיבל ממורו ורבו דודו הגראי"ה זצ"ל. כל אורח, כל יהודי, רצוי ואהוב, קרוב וידיד. אמנם כך הוא הדין לגבי כל יהודי באשר הוא, אך בכל זאת, חיבה יתירה נודעה אצלו, כשיהודי זה, דבק בו גם שמץ של תורה. כל בחור ישיבה, שרצה לפוש מעט בצפון הארץ ליום או יומיים, להחם את גופו בימות החורף בחמי טבריה, או להשתכשך בימי הקיץ הלוהטים במי הכנרת הצוננים, לעולם לא היה מעלה בדעתו לדאוג למקום אירוח בעיר טבריה. בית הרב, הוא ביתו הטבעי של כל בחור ישיבה בעולם. { נציין במאמר המוסגר, כי כאשר התקיימה בטבריה ישיבה שהקים בנו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה זה טבעי ביותר שיהיה הבית לביתם של בני הישיבה. הספרים שבחדר הלימוד הפכו להיות אוצר הספרים של הישיבה, והבחורים סעדו על שולחנו דרך קבע, כשהוא עומד עליהם ומשמשם.. באותה תקופה התארח הגאון הצדיק ר' אליהו לופיאן זצ"ל על שולחנם בשבתות דרך קבע} אפילו אם היה הבחור אמיד, והיתה לו אפשרות לשכור לעצמו חדר ללון בעיר, לא היה מעלה איוולת שכזו בדעתו. לא בשביל נוחות עצמו הוא בא להתארח בבית הרב. הוא בא בכלל בשביל הרב. היתכן למנוע מהרב של טבריה את השמחה הגדולה, כשיפגוש בו – בחור ישיבה אמיתי, שזקוק ליום או יומיים של מנוחה ? הרי דבר ברור הוא, שאין לרב של טבריה, שום שמחה בעולם, כמו השמחה שתהיה לו לכשיבוא להתארח בביתו ! ואם כך הוא הדין, וכך היא המידה בצורב צעיר בתחילת דרכו, איך הוא הדין ואיך היא המידה בתלמיד חכם של ממש ? הרי ביקור כזה הוא יום טוב של ממש בבית הרב של טבריה. ואם כך הוא הדין בתלמיד חכם מן השורה, איך הוא הדין ואיך היא המידה באחד מגדולי ישראל ? במקרה שכזה, הרי שליבו נמס בקרבו, ובאותו הרגע בטלו הדינים והמידות, אין רב ואין טבריה, אין בית ואין בעל הבית, והריהו מאבד לחלוטין כל אחיזה בגבול כלשהו.. והיו דברים מעולם. היה זה כשהגיע שליח שלוח, להתעניין אצלו על אודות אפשרות לסידור חדר בביתו למרן החזו"א זצוק"ל כשחשבו שיצטרך לריפוי בעיר טבריה, ואמר אז כך: "הנה מפתחות ביתנו לפניו. אם ירשה לנו להיות בבית והרבנית תדאג לכל צרכיו יחשב לנו הדבר לעונג ולכבוד ואם לאו הרי הוא בעל הבית כאן ואנו נחפש חדר לעצמנו"... כך היתה הרגשתו האמיתית כלפי גדולי ישראל, מרנן החזו"א והרב מבריסק, שהיה קרוב עמהם מאוד. במחיצתם, הוא חש עצמו כעפרא דארעא ממש. כמי שמפרש 'הוי מתאבק בעפר רגליהם' – כציווי לחוש עפר ואבק פורח לרגליהם ותו לא. כשדיברו בו נכבדות לכהן כרב העיר טבריה, סר לביתו של מרן החזו"א, וסח בפניו כי בדעתו להימנע מלקבל את המשרה, מחמת החשש שעלולה להיגרם ח"ו איזושהי פגיעה, אפילו בצורה עקיפה, ברב הקהילה החרדית הרב ורנר זצ"ל ומכאן הדרך קצרה לחשש מחלוקת, אשר ספק ספיקא באפשרות קיומה, מכריחה אותו לדחות את ההצעה . החזו"א, קלט את טוהר לבבו ונקיות נפשו של העומד לפניו, חייך בקורת רוח ואמר לו: ממחלוקת צריך לפחד מי שאינו מפחד ממחלוקת, מי שכל כך מפחד ממחלוקת, אין לו מה לחשוש ממחלוקת... על מקומך הושיבוך, עלה והצלח.. דברי החכם העדיף מנביא, התקיימו במלואם. בכל שנות כהונתו לא קרה אפילו פעם אחת, שהיתה איזושהי מתיחות או אי נעימות עם הרב ורנר. אם כבר, היו הויכוחים ביניהם נסובים בהיפוך. כשכל אחד מעוניין לכבד את רעהו ולחלוק לו קדימות וחשיבות בכל דבר שבקדושה. בהיותו בירושלים, היה רגיל ללכת מהלך גדול מביתו להתפלל בבית מרן הגרי"ז זצ"ל, להתבשם מתורתו והנהגתו, ומרן החזיק לו טובה על כך כיוון שהקפיד לזכות בברכת כהנים. כיוון שסבא בא ממרחק, לכן היה מרן הגרי"ז "משלם" לו על טרחתו, והיה אומר לו אחרי התפילה "שטיקל תור'ה", והדברים רשומים בפנקס מיוחד, וחלק מהם התפרסמו אח"כ ברבים. פעם אחת אחרי התפילה לא אמר הגרי"ז דבר תורה, משום שלא היה בקו הבריאות, וסבא פנה לאחד הבנים ואמר "באתי ממרחק כדי לשמוע", והבן רמז את הדבר לאביו, ומרן הרב זצ"ל אמר "טענתו צודקת, הכנֵס אותו לחדרי" ומיד אמר לו דבר תורה כדרכו. סיפר פעם, ששהה בבית הרב מבריסק בזמן כניסת השבת, וביקש הרב מבריסק שיביאו לו את החליפה והכובע , ונעמד ממושבו ואמר ברגש : מזמור שיר ליום השבת. לאחר שסיים הרב מבריסק , שאלו - ע"מ להתלמד- מדוע היה צריך לחליפה וכובע ולעמידה?. והשיבו כי כיוון שכתב הרמב"ם שיקבל השבת "כיוצא לקראת המלך" ודאי יש לעמוד וללבוש לכבודה מלבוש עליון. ואמר :" מאז שמעתי את הדברים מפורש יוצאים מפי מרן זצ"ל, אינני יכול לשבת בעת אמירת מזמור שיר ליום השבת". אחד מידידי הבית, אשר היה בקשר הדוק עם בני המשפחה מאז בואו לארץ היה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל. ידידותו החלה עוד עם אביו של הרב רפאל הגאון רבי דב קוק זצ"ל, ובהגיעו ארצה התארח הרב ושהה רבות בביתם אשר בשכונת הבוכרים בירושלים. כשנשא הרב בזיווג שני את אשתו הרבנית ע"ה אשר היתה לו לעזר בהיותה כאם לבני הישיבה בדאגתה להם [לאחר שאיבד את אשתו ובני משפחתו בשואה, פרט לבנו רבי אברהם]- הוצעה העיר טבריה כמקום לנישואיו הרחק מעיני הבריות. ההצעה נתקבלה, ובמעמד מרנן ראשי ישיבת פונוביז' נערכה שמחת הנישואין בבית מלון קטן והמרא דאתרא רבה של טבריה הרב רפאל זצ"ל עורך את החופה וקידושין. כשבמהלכו , ישב הרב מפונוביז' וסיפר את חסדי ה' עליו אשר הביאוהו עד הלום. באותו מעמד אמר את דבריו הידועים: "כשאדם עובר צרות ויסורין כעין אלה שהוא עבר – הוא אינו יכול להישאר בדעתו. הוא מוכרח לצאת משפיותו ומשיווי משקלו, ומה עושה אדם נסער שכזה אשר איבד את שפיותו ויצא משווי משקלו? משליך אבנים. "אף אני" אמר הרב מפונוביז' באותו מעמד, לאחר הסערה שטלטלני בה הקב"ה, התחלתי להשליך אבנים. אלא שהחלטתי שבמקום להשליך אותן ולהמשיך את אותו חורבן שעברנו- אשליך אבן על גבי לבינה, וכך יבנו מחדש היכלי התורה והתפילה אשר חרבו. ומאז אמר[ באידיש]: " הנני משוגע לדבר אחד". ידידות אמיצה זו נמשכה לאורך כל השנים, והיה מרן הרב מפוניבז' אורח קבוע בימות הקיץ בביתו של ידידו - רב העיר טבריה. רבי רפאל זכה להמשיך את שושלת הקודש של משפחת קוק באמצעות כל בניו ובנותיו. לצד בניו הרבנים, המופיעים בפרויקט זה, זכה בשני חתנים נכבדים המפארים את כותל המזרח של עולם התורה: הדיין הגאון רבי אברהם שרמן והגאון הנערץ רבי יעקב כ"ץ. אמה של מלכות / הרבנית בילא רחל קוק ע"ה בסיפור קורות ימיה המפוארים של משפחת הרב רפאל הכהן שזורים בעדינות, בצניעות ובחן, קורותיה של הרבנית אשת החיל מרת רחל ע"ה, אשר בחכמת נשים בנתה ביתה, ברוב פקחות ותושיה ניווטה את ספינת משפחתה בכל גלי החיים, אשר לעיתים היו נראים קשים מנשוא ובלתי אפשריים. הרבנית רחל ע"ה, היתה בת למשפחת מנדלבאום המפורסמת, אשר ביתם 'בית מנדלבאום' רחב המידות, בסוף רחוב מאה שערים, היה במשך שנים רבות קו הגבול עם הירדנים. בית מידות זה, נבנה בכוונה תחילה מתוך רצון להקדיש את קומתו הראשונה רחבת הידיים לצדקה ומעשים טובים. היחוס והמנהגים החסידיים של משפחת קוק מקורו במשפחת מנדלבאום. הרבנית בילא רחל נמנית על הדור השמיני למייסד החסידות הבעל שם טוב הקדוש, דור שישי לרבי נחמן מברסלב. היא הקדישה את חייה ואת כל כוחותיה, להצלחת בעלה בתורה, ולגידול הילדים בחינוך מופתי, אשר נוצר מעצם דמותה והנהגתה היומיומית, בהיותה עמוד החמלה והחסד, אשר ביתה פתוח לכל דכפין, ואוזנה כרויה לשמע מצוקות שוועת עניים, וזעקת דלים, לעמוד לימינם בכל יכולתה. הנשיאה בעול עם כלל ישראל התבטאה בהרגשותיה כמו במעשיה. כאשר היתה אומרת בימי שני וחמישי את תפילת "והוא רחום" היתה בוכה בדמעות שליש בקטעים המבקשים על צרות ישראל. וכאשר פעם שרו בסעודה שלישית את השיר "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאת לטבח יובל", התחילה לבכות עד שהיה צורך להפסיק לשיר. בכל זמן ומקום שהיתה מתפללת היתה מרבה להזיל דמעות על צרות הכלל ועל גאולת ישראל. וכמו ביחס לכלל כך ביחס לכל יחיד ויחיד, הרגישה בצער הזולת כאילו היה זה צערה שלה והתפללה בדמעות על חולים וחשוכי בנים, וכאשר שמעה על אברך יקר הי"ד שנהרג ע"י מחבל ערבי בכתה ללא הפוגות. כאשר שמעה שנחטף חייל, ישבה בכתה והתפללה להצלתו. לא פעם שהיה צורך להסתיר מפניה את העיתון כדי לשמור על בריאותה. בדרכה שלה. אימרתו של הלל הזקן, אשר התנוססה בגאון על פתח ביתה - היתה נר לרגליה. בדרכה שלה, תוך מסירות עצומה וצניעות מופלגת, קיימה בהידור את אהבת הבריות וקירובן לתורה. בהיותה בטבריה והימים ימי הרישום לבתי הספר בהם היתה מכתתת רגליה באהליהם של העולים החדשים אשר הגיעו לא מכבר ארצה כדי לטפל ברישומים לבתי הספר הדתיים. אולם כאשר מצב רגליה מנע ממנה ללכת ופי דעת הרופא היה עליה לנוח ולא להוריד את הרגל ארצה, נשאה הסבתא ע"ה השלום תפילה להשי"ת שלא תושבת המלאכה ולמחרת הגיעה במונית אל מרכז מגורי העולים, כשאיתה כסא שרפרף ושמיכה שהניחתם תחת אחר העצים, ומשם ניהלה את מלחמת הקודש על נפשות העולים היראים והתמימים. כך למשל, לאחר קום המדינה, כשהגיעו גלי עליה מארצות שונות, והעולים החדשים, אשר שוכנו במעברות, שלחו את ילדיהם במצוות השלטון לבתי ספר חילוניים, מתוך כוונה להעבירם על דת, באותם תקופות, היתה מכתתת רגליה ממעברה למעברה, על מנת לדאוג לרישום ילדי העולים לבתי ספר דתיים. רבים מהם, אשר גדלו בזכותה ליהודים כשרים שומרי תורה ומצוות, חבים לה את חייהם הרוחניים ואת חיי ילדיהם שניצלו לחיי וקדושה. בהזדמנות אחרת, כששמעה על קבוצת מסיונרים אשר ניצלו מצוקת משפחה עניה, וזממו להטבילה לנצרות בצהרי היום במימי הכנרת, נחרדה ונזדעזעה, אך ידעה שאין בכוחה הדל להושיע כנגד בריונים מרושעים אלו, מה עוד, שהללו התכוננו מראש לאפשרות שינסו למנוע מהם את טקס ההטבלה, ולרשותם עמד כוח משטרתי להגן עליהם מכל פגע. לרשותה עמדה שעה קלה בלבד, עד להטבלה. בצר לה, הפילה תחינתה לפני בורא עולם, ורעיון נצנץ במוחה. מה עשתה ? פנתה חיש מהר אל רחוב השוק, שם היו המוכרים בעלי רגש יהודי חם. היא פנתה לדוכן הראשון, אל דויד, מוכר הדגים הגברתן וזעקה : דויד ! אתה יודע מה הנוצרים הולכים לעשות עכשיו, כאן בעיר שלנו ? לקחת יהודים ולהטביל אותם בכנרת להיות נוצרים ! אנחנו חייבים לגרש אותם מיד ! סגור את החנות ובוא איתי ! נגרש אותם בבושת פנים כראוי להם ! . וכך עברה מדוכן לדוכן וזעקה – מי לה' אלי ! הסוחרים שהכירו והוקירו את הרבנית, הזדרזו לשמוע במצוותה, וסגרו בזה אחר זה את חנויותיהם בצהרי היום וצעדו בעקבותיה, כך שבתוך רבע שעה, צעדה הרבנית אל עבר מקום ההטבלה, כשמאחוריה צועדים בזעם, עשרות בעלי הדוכנים מרחוב השוק, אשר היו נכונים לעשות שפטים במסיונרים, אם רק יפלו לידם. השוטרים, שלא ציפו להפגנה משונה שכזו, נאלצו להעמיס אל הניידות את קבוצת המסיונרים, ולמלט אותם מן הסכנה המוחשית שנקלעו אליה.. כך התבטל טקס ההטבלה, ובהמשך היום, הצליחו להגיע אל המשפחה ולסייע בעדה להיחלץ מציפורני המסיון. במשך תקופה ארוכה, גר בביתה, בן משפחתו של מרן הגרי"ז זצ"ל, שמחמת אסון משפחתי, התערער בנפשו, והיה מסב צער גדול למרן הגרי"ז וסדרי לימודו של מרן, נפגעו והשתבשו מחמת השגחתו עליו. משפחת הרב קוק בטבריה, הסכימה לשכנו בביתה ולדאוג לכל מחסורו, ולסבול את כל שגיונתיו באהבה ובסלחנות. כשקיבל מרן הגרי"ז את הבשורה, כי ישנה הסכמה לקבל בביתם את קרובו, ביקש לטלפן אל הרבנית ולמסור לה בשמו, שבזכות פועלה הוא יכול ללמוד יותר בשלוות הנפש, ויש לה חלק בתורתו. לא היתה זו משימה קלה, כלל ועיקר. אך בבית משפחת קוק, לא היתה שאלה ולא התעורר ספק, האם נכון לעשות צעד שכזה. ולוואי ונזכה, שזכויותיה הרבות, אשר כוללות בתוכן, גם מזכות תורתו של מרן הרב מבריסק זיע"א, יעמדו לנו ולכל ישראל. עולם של מלכות הגאון רבי שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל רב ואב"ד רחובות בשלושה כתרים נכתרו ישראל, ובשלושתם נכתר הגאון רבי שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל: כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה. בנם הבכור של הרב רפאל הכהן ומרת רחל קוק, נולד בשנת תרפ"ט, חודשים ספורים לפני מאורעות הדמים שפרצו בחודש אב של אותה שנה. הוא נקרא שלמה זלמן על שם סב אביו, ומגיל צעיר מאוד, ניכר היה לכל מכיריו, כי אין שם קולע יותר עבור העלם המלכותי כשמו שניתן לו - שלמה. מלך ישראל. ייחוסו הרם, כשרונותיו הרבים, נועם הליכותיו, עוצמת אישיותו הכובשת, יכולת הנאום והרטוריקה, יכולת הניתוח הבהירה, באזמל הגיון חד כתער וישר כפלס, בכל נושא שבעולם, דמותו התמירה והמרשימה, למדנותו וידיעותיו המקיפות בכל חלקי התורה, מקוריות מחשבתו, החדשנית, הנועזת והפוריה, אשר מהולה ברחבות אופקים נדירה, מידותיו התרומיות וחינוכו המוסרי כתלמיד ישיבת חברון, כשרונות המעש והפעולה, יחד עם ניסיון ויכולת מוכחת בשטחי השפעה שונים, הפכו אותו לאחת הדמויות המבטיחות ביותר בעולם הרבנות בארץ ישראל ובעולם היהודי כולו. תקוות רבות נתלו בו, מכל שכבות הציבור. ראו בו מעין גשר טבעי בין עולמות. בדיבורו השליו והבוטח, ובקסם אישיותו המלבבת, אשר נשאה חן בעיני כל רואיה, היתה השפעתו הברוכה נותנת את פירותיה, ושם שמים היה מתאהב על ידו, בכל מקום שבו הופיע. עוד בהיותו בחור בישיבת חברון, כבן עשרים ושתים בלבד, נתבקש לשמש כר"מ בישיבת 'מונטרה' בשוויץ, לאחר שמייסד הישיבה פגש בו והתרשם ממנו עמוקות. בשוויץ התוודע לגאון רבי יחיאל ויינברג בעל ה'שרידי אש' עמו נקשר בעבותות אהבה ושוחח עימו לילות ארוכים בנושאים העומדים ברומו של עולם בתורה ובמחשבה. בעצת החזון איש, נסע ללמד בשוויץ וחזר לספסל לימודיו בישיבת חברון לאחר כשנה. בן 27 בלבד, נקרא רבי שלמה אל הקודש לשמש כראש ישיבה ברמסגייט שבאנגליה, סמוך למקום קבורתו של הברון סר משה מונטיפיורי ז"ל. בשלוש שנות כהונתו שם, השפעתו היתה רבה והוא העמיד תלמידים הרבה. הוא נסע לבחון תלמידים במרוקו, שם נערכה לו קבלת פנים בראשות הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל, רבה של מקנס ומנהיגם של יהודי צפון אפריקה. נסיעתו היתה כרוכה במסירות נפש, כפי שמעיד מכתבו של אביו רבי רפאל אליו: "לבננו היקר הרב שלום הכהן שליט"א שלום וישע רב. בשובי היום ממסעי מעיה"ק ירושלים ת"ו מצאתי את מכתבך מקזבלנקה. אלא שבינתיים שוב אנו שרויים בדאגה על נסיעתך, כי מרחוק אין אנו מבחינים בין המקומות וכל ידיעה על פרעות יהודים בארצות המזרח מכניסה בבית דאגה. ה' ישמור צעדיך ויצליח דרכך ומעשיך בתפקיד הקשה הזה שקיבלת על עצמך". בתקופה זו גם התקרב לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל', יחד עם בחורים נוספים מישיבת חברון. הנה כי כן, נראה שהשקפת עולמו העשירה, התעצבה והתגבשה ממקורות רבים ומגוונים, והוא, מיזג ושילב את העקרונות שספג, לכדי עושר דעת רוחנית ייחודית ומרתקת. בתקופה זו גם השתלם בלימודי הדיינות וקיבל סמיכה מרבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. לאחר נישואיו עם מרת יהודית, בתו של הרב דב כץ, מתלמידי ה'סבא מסלבודקא' ומי שהוציא לאור את שיחותיו של ה'סבא' יחד עם הגה"צ ר' מאיר חדש, המשגיח של ישיבת חברון, כיהן בחו"ל בתפקידים חינוכיים, ולאחר שחזר, שימש כרב צבאי של מחוז ירושלים במשך שבע שנים. לאט ובטוח, התקדם בתפקידיו, וכשסיים את בחינותיו לדיינות בהצטיינות התמנה לדיין בתל אביב. בכל תפקידיו, הוא נחל הצלחה מרשימה ושמו הטוב הלך לפניו. אך טבעי היה, שהצעה למשרת רבנות תבוא במוקדם או במאוחר. ואכן, היא הגיעה, די מוקדם יש לציין. פרנסי העיר רחובות, אשר חיפשו מזה זמן, רב לעירם, פנו אליו והזמינו אותו לכהן פאר כרב העיר. כנוהג מקובל במשפחה, וכפי שנהג אביו, התנה הרב שלמה את הסכמתו להצעה, בכך שלא תיווצר שום פגיעה ישירה או עקיפה במשפחתו של רב העיר המנוח שקדם לו. הוא הגדיל לדרוש מפרנסי העיר, התחייבות מפורשת שידאגו לפרנסת משפחת הרב הקודם, וכן שיוודאו שאין להם שום תרעומת על מינויו. תנאי נוסף שהתנה עימם היה, שנושאי המשרות בעיר רחובות, שהיו רובם ככולם מבוגרים ממנו בשנים, יביעו בכתב את הסכמתם למשרתו, אשר הם יהיו כפופים לסמכותה ולא יהיה חשש של מרמור ותסכול מחמת מינויו, והוא עוד לא בן ארבעים שנה.. גם לזאת הסכימו. וכצעד נדיר במהלכים מעין אלו, מונה רבי שלמה לרב העיר רחובות – פה אחד, כמועמד מוסכם של כל החוגים והעדות השונות בעיר. רבנות העיר רחובות לעיתים נדמה, כי יש תפקידים מסוימים, אשר המכהן בהם כאילו נולד בדיוק למלאות את התפקיד המסוים הזה עלי אדמות. ההתאמה וההרמוניה כל כך מושלמים, עד שנראה כאילו מאז ומעולם היו התפקיד ובעליו בצוותא חדא. כזה היה תפקידו של הרב שלמה ברבנות העיר רחובות. תפיסתו על מהות תפקידו של רב בישראל, היתה מגובשת להפליא בכל פרטיה ודקדוקיה. מה דרוש מרב, מהם הדברים העיקריים והמשמעותיים בתפקיד של רב, ומהם העניינים הטפלים, שלא ראוי לבזבז עליהם זמן יקר של רב בישראל. הוא הגיע מוכן ובשל לתפקיד חייו. ואכן, הוא היה רב בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. דמות נערצת, מדריך ומחנך, פוסק ומתווה דרך, אשר בשעת הצורך יודע ללחום בתקיפות כלוחם מיומן, ובשאר הזמן, הריהו כאב ומורה, רחום וחנון, המבקש להיטב ככל יכולתו ובכל דרך אפשרית לבני עירו החוסים בצילו ומבקשים לדבוק בדרכיו והליכותיו. ארבע שנים בלבד, כיהן הרב שלמה כרב העיר רחובות. ארבע שנים פוריות שבהן פעל ללא לאות, במרץ ובכשרון, לשכלל ולבצר את יסודות הדת, את מוסדות החינוך, את מוסדות הרבנות, ואת חיי הנפש והרוח של תושבי העיר רחובות וסביבותיה, עד שבמותו קרא עליו אחד מרבני העיר: פעל רבי שלמה בארבע שנים מה שלא עשו אחרים בעשרות שנים. כשהתייעצו עמו פקידי העירייה, לגבי דירתו הרצויה עבורו כרב העיר, שאל רק אחת. אבקש מאוד, שתהיה הדירה בקומה נמוכה ונגישה גם למבוגרים. שהרי אם יצטרך אותו אדם מבוגר, כיצד יוכל להגיע אל ביתו ? כשהוקם כולל האברכים בעיר על ידי הנגיד ר' משה שטרן היה הרב שותף פעיל בו, וכשבית הכנסת בו התאכסן הכולל נעל לפתע את דלתותיו בפני האברכים ומאמצי השיכנוע להניאם מהחלטתם לא צלחו הודיעם הרב כי יותר לא תדרוך כף רגלו בבית כנסת זה, במקביל הודיע כי האברכים מוזמנים ללמוד בחדר הספרים הגדול שבביתו אשר הכשירו לשמש אכסניה לכולל. ברגע האחרון זכה במצוה בית הכנסת פא"י. באחד הימים, בסוף יום דיונים מפרך בבית הדין, שם פעמיו לשוב אל ביתו, כשאחד מחשובי רבני העיר מתלווה אליו. לפתע, רץ לעברם שומר בית הדין בבהלה רבה , כשהוא מציין שבפינת הרחוב, ממתין להם הקצב השכונתי, כשבידיו סכין קצבים נוטפת דם, ואומר שרוצה להרוג את הרב קוק שהוריד לו את ההכשר מן האטליז. הוא דחק בהם לשוב ללשכה ולהסתגר בה, עד שתגיע משטרה. בן לוויתו של הרב, מיהר לשוב על עקבותיו, אך הרב שלמה עצר אותו. בשום אופן לא אתן מצב שכזה, שקצב יאיים בסכין על רב העיר. אנחנו נלך כרגיל, והקצב – יקבל ממני על הראש את מה שמגיע לו.. וכך צעדו השלושה ברחובה של העיר רחובות, הרב צועד שפי בראש, כשהרב המלווה מסתתר מאחורי המאבטח, אשר הסתתר מאחורי הרב שלמה.. ואכן, כשהגיעו לפינת הרחוב, זינק עליהם הקצב עם סכין שלופה, והחל לחרף ולגדף על העוול שנעשה לו, כששללו ממנו את תעודת הכשרות. הרב שלמה, לא נע ולא זע מפני הקצב. הוא עמד למולו, ובטון תקיף ורועם ציווה עליו : תוריד מיד את הסכין !, ככה לא מדברים עם הרב ! הקצב המשתומם, ציית להוראתו והניח מידו את הסכין. רק אז, החל הרב להשיב על טענותיו, והבהיר לו, שהוא לא יקבל כשרות אם לא יעמוד בכללי הכשרות. הקצב, החל מתייפח, וציין בפני הרב, כי עליו לפרנס משפחה עם חמישה ילדים ומאז שנשללה ממנו התעודה, אין לו פרנסה, ואין לו במה להכיל את משפחתו. הרב נזעק לנוכח דברי הקצב ואמר לו : לאשתך וילדיך אין מה לאכול? תביא אותם תכף אלי, ואני אדאג להם. אבל להאכיל את משפחתך וילדיך על חשבון כשרות של העיר - זה בשום פנים ואופן לא !. משנה לשנה, הוא התעלה והתגדל עוד ועוד, והעלה עימו בגדילתו את כל התלויים בו והנלווים אליו. שמו הלך והתפרסם מקצה העולם ועד סופו, כדמות וסמכות רבנית ראשונה במעלה, מושלמת במעלותיה, אשר עתידה הגדול והמזהיר לפניה. וינאץ בזעם אפו – מלך וכהן.. בשנת תשל"ב, בלילה שבו הצית עם ישראל ארבעה נרות של חנוכה, אירע האסון. הרב החליט לעלות לירושלים, לפקוד את שריד בית מקדשנו בכותל המערבי, ולרכוש תפילין לבנו אוריאל, שבעוד זמן קצר יחגוג את בר המצווה שלו. יחד עמו היו רעייתו הרבנית מרת יהודית, שני בניו הקטנים מנחם דן ונחמן נתן ובתו יוכבד. כשסיימו תפילתם, פנו לחזור לרחובות, בעוברם דרך חורשת חולדה, שם אין מחסום לפני פסי הרכבת, ובעוברם על הפסים נעמד רכבם על המסילה, כשבאותו הרגע, דהר למולם במהירות עצומה קטר הרכבת. שניות בודדות חלפו ורכבם נמחץ תחת קטר הרכבת וקרונותיה, אשר מעכו למוות את הגופות הקדושות של נוסעי הרכב: הרב והרבנית, ושני הבנים הקטנים. כולם נהרגו במקום מלבד הבת יוכבד שניצלה בדרך נס. פתיל חייהם הקצר של הרב, הרבנית, ושני ילדיהם הקטנים, נגדע באחת, במיתה משונה ומזעזעת. כבה האור. הורם הנזר והוסרה העטרה. דבר האסון, הטראגי והבלתי נתפס, היכה בהלם ותדהמה את העולם היהודי כולו בארץ ובתפוצות. אבל כבד עטף את העם היהודי. כולם חשו, שאין זה מקרה טבעי, והרי זה מחייב בדאגה והרהורי תשובה כל אחד ואחד. המונים באו להשתתף בלוויה. חלק מתוך הכרות אישית, וחלק מתוך זעזוע עמוק , שלא ניתן היה לעיכול. ארבע נפשות נקיות, אשר עלו בסערה השמימה. כשהובאו הגופות המרוטשות להיכל ישיבת חברון בירושלים, עלה להספידם האב – הסב, הרב דב כץ, וביבבות נוראות פתח וזעק: דוד המלך הספיד את בנו אבשלום כשאמר : אבשלום בני, בני אבשלום, אבשלום, אבשלום ... וגם אני, שאיבדתי כעת את כל היקר לי, רק יכול לזעוק לאהוביי: שלמה בני, בני שלמה, שלמה, שלמה.. יהודית ביתי, ביתי יהודית, יהודית, יהודית. נכדי אהובי מנחם דן ונחמן נתן , נחמן נתן ומנחם דן נכדי אהובי, נחמן נתן ומנחם דן, נחמן נתן ומנחם דן... וגעה כל הקהל בבכיות עצומות. בימי השבעה, הציעה הסבתא רחל מטבריה, למלא את מקום ההורים ולגדל את היתומים. אך חששה שמא היא מבוגרת מדי לתפקיד אמא לילדים כל כך צעירים שהגדולה בת 14 והקטנה בת תשע בלבד, היא פנתה להיוועץ במרן הרב שך, כשהגיע לנחם, אשר עודד אותה לכך, והפיג את חששה ואמר: כשנמצאים בחברת צעירים – הופכים לצעירים.. והוסיף פן אישי: גם אני זקן אך הימצאותי בחברת בני הישיבה הצעירים הופכת אותי לצעיר... עוד הוסיף ואמר בדברי הניחומים: "דעו לכם, אין צורך בצדקות, כדי לא להרהר אחרי בימי השבעה, הציעה הסבתא רחל מטבריה, למלא את מקום ההורים ולגדל את היתומים. מרן הגרא"מ שך, שהגיע לנחם את המשפחה בעיר רחובות, עודד אותה לכך, והפיג את חששה שמא היא מבוגרת מדי לתפקיד, וציין: "כשנמצאים בחברת צעירים – נשארים צעירים". עוד הוסיף ואמר בדברי הניחומים: "דעו לכם, אין צורך בצדקות, כדי לא להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה, די לזה בחכמה בלבד. שהרי מי הוא זה היודע מהו הטוב האמיתי עבורו. הן ידענו כי לפני המלחמה העולמית הוגלו יהודים לסיביר וחשבו כי אין רע יותר גדול מזה ולבסוף שרדו הם בחיים יחידים מכל משפחותיהם אשר נהרגו בידי הנאצים ימ"ש". כשנשאל איך ייתכן שיהיה צד של טוב במאורע כזה, השיב: "אם מכוח פטירתם תיווצר התעוררות לייסד מקום תורה אשר אילו נשארו בחיים היו עונים כי הם מוכנים למסור נפשם על הקמתו, הרי יש בכך הזכות שיהיו הם הגורמים לכך". מן הראוי לציין שהרב עצמו, בשנה האחרונה לחייו, העלה את הרעיון של יסוד ישיבה גדולה ברחובות בטענו שמוסד כזה חיוני מאוד לכל עיר ואם בישראל. הוא גם התחיל בפעולות מעשיות, בקבלת רישיון ממשרד הפנים, וברכישה של דירות. כהמשך לפעולות אלה נוסדה ישיבת "מאור התלמוד" בעצתו ובעידודו של הרב שך ואת עול הקמת הישיבה נטל על עצמו אחיו וממלא מקומו ברבנות העיר רחובות הרב שמחה אשר לקח לראשי ישיבה את ר' חיים זליבנסקי ור' אברהם יצחק קוק, האח הצעיר. בית מגוריו של הרב נרכש מן העיריה, כדי להתאימו לייעודו לייסד בו ישיבה. חייבים היו לשפצו מן הקצה אל הקצה. יצרו בו מקום נרחב לאולם לימודים, חדר אוכל, חדרי שיעורים וכדומה. הישיבה גדלה ופרחה במהירות בלתי צפויה. המושג "הקימו ישיבה על קברם" של הרב והרבנית התממש כאן במלואו. כאשר עברה 'מאור התלמוד' למשכן גדול וקבוע, בית המגורים בו הרב שלמה זצ"ל הגה בתורה בהתמדה רבה לילות כימים לא נותר שמם. ישיבה נוספת נוסדה שם לזכרו ונושאת את שמו, ישיבת 'חכמת שלמה', וגם בית כנסת ברחובות הוקם על שם הרב והרבנית – אוהל ש"י. ארבעה נרות כבו באסון הטראגי, אולם ארבעה ילדים יתומים נותרו והם מהווים כיום מורשת פאר של אור ותורה. על אחד ומיוחד שבהם, הגאון רבי בן ציון הכהן קוק, בפרקים הבאים. ושם אישה גדולה / הרבנית יהודית קוק ע"ה בשם התואר 'רבנית', זוכה כל אשת רב מכוח משרת הרבנות של בעלה, שהרי – 'אשתו כגופו'. אך יש נשים, אשר זכאיות לתואר 'רבנית', לא רק מכוח הבעל, אלא גם מכוח עצמן. אלו הן נשות המופת הנדירות, החכמות והצדקניות שעמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, אשר מלאות רוח חכמה ובינה, רוח גבורה ותושיה, רוח קדושה של אימהות, של איכפתיות וחום אנושי ושל אהבה כנה ללא תנאי, למשפחתה, לשומעי לקחה, ולכל בת ישראל באשר היא. זכר נשים שכאלו, נותר חקוק לעד, בקרבו של כל אדם שזכה להכירן, וזכרן לא יסוף מליבו. "איזה טעם יש לחיים - בלי אותם רגעי הרוח שאנו חשים"... ומה לנו לנסות ולתאר בלשוננו את דמותה הנדירה והבלתי נשכחת של הרבנית מרת יהודית ע"ה, אם נוכל לעמוד על טיבה המופתית, מתוך יומניה שלה, כפי שציטט מהם, אביה הדגול הרב דב כץ, בדברי ההספד על בתו אשר אהב. היא נולדה בתל אביב בשנת תרצ"ב, ומגיל שש עשרה ניהלה בשפתה העשירה והקולחת, יומן מפורט ומרתק על חייה, השקפותיה, שאיפותיה, ומחשבותיה. ציטוטים מיומנה: כ"ט אלול תש"ט. " היום הוא היום האחרון בשנת תש"ט...הרהורים רבים עולים בלבי כשאני מתחילה לחשוב מה עלי לבקש מה' לשנה החדשה. האם אבקש עושר?, האם אבקש משהו אחר גשמי? יופי, כבוד או משהו דומה? אמנם היצר הגופני שלי דוחפני לבקש כן. אך לעומת זאת מתעורר בי רגש נגדי. מדוע אבקש את הדברים הגופניים האלה? הלא אני יודעת שהם בני חלוף. אבקש יותר טוב דברים נצחיים שהם האושר האמיתי. אבקש חכמה, דעת, תבונה וכו'. אם יתן ה' בליבי דעת ואוכל להתנהג כראוי ולעשות כל דבר בדרך הנכונה, הרי ממילא יביא הדבר את שאר התענוגות. זה יביא לי סיפוק, שמחה וממילא יבואו גם שאר הדברים שאני מתברכת עליהם בלבי". ולאחר כעשרה ימים היא כותבת שוב : י"א תשרי תש"י. אינני יכולה להרשות לעצמי לתת ליום הקדוש לעבור מבלי לכתוב עליו ולמזכרת מה שהוא. נפלאים היו הרגעים של התרוממות הרוח שעברו עלי בזמן התפילה בישיבת חברון ( בירושלים ). התפילה כאן משרה מצב רוח מיוחד. ההווי בישיבה נותן לתפילה צורה נעלה יותר, איזה רגש, איזה השתפכות נפלאה. היתה התפילה. באותם רגעי התעוררות לא הרגשתי שום דבר בסביבתי. כמה נפלא הדבר. כשאני נזכרת עתה בזה, אני חושבת: אשרי ומה טוב חלקי שאני זוכה להיות באטמוספירה קדושה כזו. איזה טעם יש לחיים בלי אותם רגעי הרוח שאנו חשים. הרי הכל היה טפל לולא לא היינו נכנסים לעתים לעולם הרוחניות. יש צורך חיוני לפשוט מעלינו לפעמים את הלבוש הגשמי ולצלול למעמקי הרוח. עכשיו חלף הכל, יום הכיפורים עבר...אבל בלב נשאר משהו מהיום הקדוש. מלבד הזכרון , על היום יש איזו הרגשה אחרת. הרגשה נעימה של טהרה, נשארתי נקיה מחטא, ושוב בא רצון חזק להתמיד במצב זה להשאר בטהרה ויהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלוקי אבותי שלא אחטא עוד...,. לאחר דברים אלה רשומות קבלותיה לשנה הבאה: "לא לקנא (צרות עין), לא לדבר לשון הרע, להמנע משנאת חינם לוותר תמיד. " נזכור, כי בזמן כתיבת רשימות אלו, היתה הרבנית יהודית, בת שבע עשרה שנה בלבד !. מנעוריה, היתה בה אהבה לכל דבר חכמה ולכל הרחבת דעת. היא גמעה בשקיקה ספרי מוסר, מחשבה, חסידות, עד שידעה את רובם ככולם על בוריים . בהסכמת אביה, ומתוך שאיפתה העזה להשפיע מרוח התורה ולהגדיל את השפעתה על חוגים גדולים יותר, היא השתלמה גם בפילוסופיה, במשך שלוש שנים, כשבתקופה זו, עוררה פולמוסים נרחבים, בכל רחבי הפקולטה, בטענותיה הנוצחות, כנגד דעות כפרניות שהושמעו במהלך הלימודים מפי מרצים יהודים. כשרונות רבים היו בה, ובכולם היא השתמשה להיטיב ולהשפיע לסביבתה. היא שימשה כמורה במוסדות חינוך שונים, היא עמלה במסירות אין קץ לסייע בעיקר למשפחות עולים חדשים שלא הצליחו להשתלב ולהיקלט כראוי.היא נתנה הרצאות רבות בחוגי בית ובמוסדות לימוד שונים עד שיצאו לה מוניטין כמרצה מזהירה, והיא החלה להופיע בהרצאות פומביות ולהפליא את שומעיה בהגיונה, בהסברתה ובידיעותיה המקיפות. בדבריה הסתמכה על מאמרי חז"ל וקדמונים כתלמיד חכם מובהק והטיפה בעיקר להעמקת האמונה, לשיבה אל המקורות, להחזרת העטרת הטבעית של האשה כעקרת בית וכאם הילדים, ולהחזרת הצניעות היהודית הפנימית והחיצונית וכו. היא חוננה גם בכישרון ספרותי ופרסמה מאמרים בעברית ובאנגלית על נושאם עיוניים שונים. נמצאו באמתחתה כתבי יד רבים, וביניהם חלק מפירוש על "עין יעקב" שלא הספיקה לסיימו. דרשות על פרשות השבוע ומאמרים רבים. בשנותיה האחרונות עסקה בעיקר בחיבור ספר מקיף על ר' נחמן מברסלב ושיטתו. היא עברה על כל ספריו ועל כל מה שנכתב עליו, וחיברה על כך ספר שלם, שזכה לשבחים רבים והתפעלות גדולה הן מצד חסידי ברסלב, והן ממבקרי ספרות ששיבחו מאוד את יופיו הספרותי. תוך עיונה בתורתו של ר' נחמן, המבוססת על אמונה תמימה ובטחון, עלתה הרבנית במעלות אלה עד להפליא והפכה לדמות חסידית. התמזגו בה דעת ותמימות כאחת . היתה משננת תפילות ומזמורי תהלים, וגם ראו אותה קמה באישון לילה ועורכת "תיקון חצות". מסיבה זו קראה לילדה האחרון- שנספה יחד איתה בגיל שנתיים- בשם נחמן נתן (ע"ש ר' נחמן מברסלב ותלמידו ר' נתן) משום שבהורתו ולידתו היו כל מחשבותיה נתונות במשנתם. היא האצילה מרוח זו על כל ילדיה והחדירה בהם והחדירה בהם אמונה והתנהגות נאמנה למופת. ואולי, אולי הקשר לברסלב לא מפתיע, שכן בשנים האחרונות התברר למשפחה יחוסם, ומסתבר כי בעלה, הרב שלמה, הוא דור שביעי לרבי נחמן. על גודל השפעתה ניתן ללמוד ממכתב מפתיע שקיבלה משפחת קוק לאחרונה. היה זה כאשר יצאו כתבי האב רבי שלמה זצ"ל בספר 'מחשבת שלמה'. אישה שנתקלה בספר, כתבה למשפחת קוק את השורות הבאות: "נולדתי וגדלתי ברחובות. כמו אתמול אני זוכרת את צעקות השבר של אמי בבוקרו של יום כשהתפשטה הידיעה על התאונה האיומה. צעקות השבר הללו לא נשכחו מליבי עד כה, וצפות ועולות כל פעם שאני נתקלת במשהו שקשור למשפחת קוק. "אמי אשה משכילה, לא שומרת תורה ומצוות, התיידדה עם הגב' יהודית זכרונה לברכה גם מתוקף היותן שכנות, ובוודאי מתוקף היותה של אמי שוחרת דעת. היא ספרה לי כיצד היו מדברות מפעם לפעם, ולא הפסיקה להלל את אישיותה המיוחדת של יהודית זיכרונה לברכה. זהו חלק מזיכרונות הילדות שלי". בסך הכל בת שלושים ושבע היתה במותה והרושם ממנה לא פג. עולם של דמעות הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א רב העיר רחובות הגאון רבי שמחה הכהן קוק הוא מוותיקי הרבנים בארץ-ישראל. מאז פטירת אחיו הגדול הגאון רבי שלמה זצ"ל, הוא יושב על כסאו כרב העיר רחובות ואב בית הדין. אך מזמן יצא שמו את גבולות 'בירת ההדרים' – והוא נישא בהערכה בפי יהודים בכל רחבי העולם. מבחינתו, המשימה החשובה ביותר היא החזקת הישיבה שהקים לזכר אחיו, 'מאור התלמוד'. כנשיא הישיבה, הוא מכתת רגליו בבתי נדיבים בכל רחבי תבל – וגם רואה הצלחות. במעמד חנוכת הבית להיכל הישיבה המפואר ברחובות, ביטא הגר"ש את חלומו שהתגשם ואמר בדמעות: "לעתיד לבוא, בזמן גאולתנו עליה אנחנו מתפללים מדי יום, המשיח יגיע מצפון לדרום. הוא יראה את 'מכון ויצמן' ויגיד בהתלהבות: 'הו הא, איזו ישיבה יפה'... יגידו לו הפרופסורים: 'זאת לא ישיבה. זה מכון ויצמן, כאן לומדים מדע'. "המשיח יגיב: 'מכון מדע כל-כך יפה? בוודאי הישיבה כאן בעיר לא פחות יפה, כי הרי אין חשוב יותר מתורה'. המשיח יבקש: קחו אותי לישיבה. הוא יגיע לישיבה ויראה שאין אפילו בית מדרש מינימאלי. התלמידים לומדים במרתף. איך זה יכול להיות? הוא ישאל אותי. ואני אשיב לו בפנים כבושות: 'עליי אין טענה. לי אין את הכסף לבנות בניין יפה. הייתי בכל מיני קהילות יהודיות עשירות בעולם והם לא נתנו לי'. אני נוהג להגיד לתורמים: אם לא תתרמו, לא תהיה לי ברירה, אלא להגיד למשיח שאתם אשמים". "השבוע, כשנכנסנו לבית המדרש החדש, אמר לי אחד הרבנים: עכשיו כבר לא תצטרך להתבייש בפני המשיח..." משבר הנהגה הוא נולד בבית מנדלבאום שהוקם על ידי סבו, הרב שמחה מנדלבאום זצ"ל והפך במרוצת השנים ל'שער מנדלבאום' המיתולוגי. אביו, הרב רפאל, בן אחיו של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ומן התלמידים המקורבים אליו ביותר, ואמו, הרבנית בילא רחל, גידלו אותו בחרדת קודש. הבית שהיה ממוקם על הגבול של ירדן וישראל, נבנה בכוונה תחילה על הגבול, על מנת שישמש רצף טריטוריאלי בין העיר העתיקה לבין העיר המתחדשת. בבית החרושת לטקסטיל בבעלות המשפחה הועסקו רבים מתושבי העיר שנאלצו להתמודד מדי יום עם סכנת הירדנים מחוץ וחרפת הרעב מבית. מידי שבת אכלו על שולחן המשפחה עשרות אנשים שראו בבני המשפחה האצילה מושיעים מקומיים. כשהיה בן שבע, מונה אביו לרבה של טבריה. המשפחה עקרה לעיר טבריה ושמחה נשלח ללמוד בבית הספר המקומי. כשהיה בן שלוש עשרה בלבד, נשלח לירושלים ללמוד בישיבת חברון ששכנה באותם ימים בשכונת גאולה. ראש ישיבת חברון, הגר"י סרנא, קירב את הבחור אל ליבו. בהגיעו לפרקו, בגיל צעיר יחסית, נישא לרעייתו לבית קבלקין, מן המשפחות החשובות בירושלים. לאחר מספר שנים בהן השקיע עצמו באוהלה של תורה, נקרא לכהן בראשות ישיבת 'מרום מציון', לימים קריית נוער, בשכונת בית וגן בירושלים. לישיבה בה למדו נערים מבתים חלשים רוחנית, גייס הגר"ש צוות חרדי שעמל על חיזוק הבחורים ושליחתם לישיבות קדושות. רבים מהבחורים שלמדו בישיבה בתקופה בה כיהן כראש הישיבה, הפכו במרוצת השנים למרביצי תורה. משם, נקרא לישיבת 'בני עקיבא' בנתניה. בתקופתו בנתניה נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין חסידות צאנז. הגר"ש הפך לבן בית במעונו של כ"ק ה'שפע חיים' זצוק"ל. כשהציבור הדתי נזקק לייצוג במסדרונות העירייה, לא היסס ראש הישיבה להתמודד ואף להיבחר למועצת העיר. במסגרת זו לחם את מלחמות הדת וכונן את צביונה התורני של העיר על תילה ללא חת וללא משוא פנים. בשנת תשל"א נפטר אביו, רבה של טבריה. היה זה אך טבעי שהרב שמחה יישב על כסאו. אך לא חלפו אלא חודשים ספורים ואסון נוסף ניחת על המשפחה ועל היהדות הדתית כולה. אחיו הגדול של הגר"ש, הגאון רבי שלמה קוק, שכיהן כרבה של העיר רחובות וכולם ניבאו לו גדולות ונצורות, נספה בתאונת דרכים מזעזעת, בה קיפדו את חייהם גם רעייתו ושניים מילדיהם. ר' שלמה הותיר אחריו חלל אדיר. העיר רחובות עמדה בפני משבר הנהגה. אל החזית נקרא האח רבי שמחה שהתמנה לרב וביסס את יסודות הרבנות והכשרות שנטע אחיו הגדול זמן קצר קודם לכן. מיד לאחר הכתרתו, הקים לזכר אחיו ישיבה בהמלצת מרן הגראמ"מ שך זצ"ל. עבור הישיבה, 'מאור התלמוד', שבה לומדים כיום יותר מ-600 בחורים, כמה פעמים בשנה נוסע הרב לארצות הגולה כדי לגייס את המשאבים להמשך קיום הישיבה. על משמר השבת כל מי שהחל להתקרב ליהדות – ואפילו מי שטרם זכה לכך – יודע כי דלתו של רב העיר פתוחה בפניו. גם ראשי העיר לדורותיהם, כולל נציגי מפלגות שמאל חילוניות, הם אורחים רצויים בסעודות השבת בביתו. מאבקי השבת של רבי שמחה ברחובות, המלווים בסיעתא דשמיא מיוחדת, היו לשם דבר. במשך שנים רבות, בימי שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, נהג רב העיר להגיע למרכזי הקניות העירוניים ומבקש להזכיר לסוחרים כי כניסת השבת מתקרבת ועליהם להפסיק במסחר. אך בכך לא תמו מאבקיו. לא אחת, ארגן תפילת מוסף של שבת ברחובה של עיר, בסמוך לחנות כזו או אחרת שהחליטה לפתוח שעריה בשבת-קודש. "אנחנו לא מפגינים נגד", היה נוהג לומר למאות המתפללים. "אנחנו מפגינים בעד. בעד השבת. בעד התורה. בעד הקב"ה". התקופה הסוערת ביותר נרשמה בשנת תשנ"ג, כאשר הספורטאי יעקב סנדלר נבחר לראשות עיריית רחובות. בעוד קודמיו בתפקיד שמרו על יחסים תקינים עם הציבור הדתי, סנדלר ביקש להפר את הסטטוס-קוו. באחד מימות השבוע, כינס את מליאת מועצת העיר לישיבה שלא מן המניין במטרה לאשר את שינוי חוקי-העזר העירוניים ולאפשר פתיחת מוקדי בילוי בשבת-קודש. רבי שמחה קרא לתושבים החרדים לדבר ה' להתאסף בשעת הישיבה מחוץ לבניין העירייה לעצרת תפילה ומחאה. לאחר דקות אחדות, יצא אחד הנציגים לקהל, ועדכן: "ההצעה עברה – החנויות בעיר יוכלו לפתוח בשבת". רבי שמחה לא חשב פעמיים. הוא נכנס לבניין, עלה לאולם המליאה, ניגש למקומו של ראש העירייה – וירה את ההצהרה הבאה אל תוך המיקרופון: "בשם מייסדי העיר רחובות, בשם זקני העיר ובשם כל תושבי העיר, אנו בזים להחלטה של ראש העיר לאפשר חילול שבת קודש בפרהסיה". רבי שמחה סיים את דבריו בשירת "עוצו עצה ותופר" תוך שהמאבטחים מנסים להשקיט את המהומה. ראש העיר חש מושפל והביע זעם על התנהגותו של רב העיר. בערב השבת שלאחר התקרית, הופתע ראש העיר למראה שליח שהידפק על דלת ביתו. השליח מסר לידיו גביע כסף, טלית מהודרת וברכת שבת שלום מרב העיר. חרף המתיחות, כעבור תקופה לא ארוכה, נוצרה ידידות בין השניים, וראש העיר אף התארח לסעודת שבת בבית הרב. "בתחילה ראש העיר כעס", אומר לנו עסקן ותיק ברחובות, "אבל מהר מאד הוא הבין שר' שמחה לא מנהל מלחמה אישית נגדו, אלא הוא פועל מתוך האמת הפנימית שבו. הנה, עובדה שהוא מזמין אותו לסעודת שבת, עובדה שהוא שולח לביתו מתנה מכובדת. ללא ספק, הידידות הזו – עם כל ראשי העירייה – מביאה במשך השנים הישגים לתושבי העיר שומרי התורה והמצוות". אהבת הארץ אהבתו לארץ ישראל היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לפני עשרות שנים עמד לימין גואל הקרקעות, הרב מתי דן, בהקמת עמותה שנועדה לגאול קרקעות מידי הערבים במזרח ירושלים. אך גם בנושאים אלו, היקרים מאוד ללבו, לא עושה הרב ולו צעד אחד ללא להיוועץ בגדולי ישראל, שרואים בו דמות היכולה לגשר בין כל החלקים בציבור החרדי ודתי. למרות מחשבתו העצמאית והמקורית, מכפיף הרב את מחשבותיו ומעשיו לקול גדולי ישראל. מעולם אינו מהרהר אחר ההוראות אותן הוא מקבל. אולי זהו סוד כוחו. בעת הוצאתה להפועל של תכנית ההינתקות, מלאו עיניו של הרב דמעות. עצם העקירה המופקרת כמו גם גירושם של יהודים מאדמתם, כאבה לו עד מאוד. פעמים רבות נסע ליישובי גוש קטיף ועודד את המתיישבים. קשה היה לדבר עמו באותם ימים. הקרע בעם והפינוי האכזר קרעו את לבו לגזרים. גדולי ישראל מינו אותו לעסוק בשאלת בתי הכנסת שנותרו באזור המפונה. ביום בו התנהל דיון בבית המשפט על עתיד בתי הכנסת בגוש קטיף, עמד הרב בפני השופטים ובקול מרוסק התחנן שלא יהרסו את בתי הכנסת. "איך אפשר להרוס בתי כנסת בארץ ישראל", זעק מדם לבו. אך הגזירה נגזרה והגר"ש עמד בפתח הגוש, ימים ספורים לפני הפינוי ומירר בבכי בלתי נשלט. הוא סבב בקהילות ועודד את המפונים. "חייבים להתחזק בלימוד התורה. אין ספק שהפינוי הוא עונש על ביטול התורה", אמר למפונים הדואבים. כשיצא מאחת הדרשות בפני קהל המפונים אמר לאחד ממקורביו: "את הדרשה הזו הייתי יכול לומר גם בישיבה חשובה. אין הבדל בין מה שאני מדבר כאן לבין מה שאני מדבר בישיבה". כאלה הם דרשותיו של הרב. מתאימות לצורב צעיר ולעובד אדמה פשוט. דברים היוצאים מן הלב. ההערכה העצומה לה זוכה הגר"ש בבתי גדולי ישראל, הנותנים לא אחת ביטוי פומבי להערכה זו, הביאו את הגר"ש לשמש לא אחת מוציא ומביא בבתי גדולי ישראל ולעיתים גם במסדרונות השלטון. אהבתו לעם ישראל אינה יודעת גבול. אולי זוהי התכונה המאפיינת אותו ביותר. "לא אשכח את הערב שנכנסתי אליו", מספר תלמיד, "וראיתי אותו גועה בבכי מר. חשבתי שקרה אסון במשפחה, אבל בקול מרוסק הוא סיפר לי, שלפני כשעה הוא חזר מבית של חייל שנהרג על קידוש השם. 'בישרתי לאביו את הבשורה. זה נורא', הוא אמר בפנים שטופות דמעות". איש מבוגרי ישיבת 'מאור התלמוד' לא יתפלא למקרא הסיפורים הללו. "במשך שנים הוא משמש בעל תפילה ב'ימים נוראים' בישיבה. ניתן היה למלא את הכינרת בדמעות שהוא מזיל במהלך התפילה", מספר בוגר הישיבה. הבנייה החשובה מאז החורבן כל חייו ערג הרב לירושלים. חלומו הבלתי נסתר היה לעבור לגור בסמיכות למקום המקדש. בסמיכות לכותל המערבי. אולי לכן מעולם לא קנה דירה בעיר רחובות, שם הוא מתגורר עד היום בבית של העירייה. לפני כ-25 שנה הגשים את חלומו ורכש דירה ברובע היהודי בירושלים, דירה ששימשה אותו בשבתות המעטות בהן יכול היה לממש את כיסופיו לעיר הקודש. אבל את חלומו הגדול הגשים רק כאשר נבנה מחדש בית הכנסת 'החורבה' כאשר הוכתר לרבו על ידי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. במעמד ההכתרה בבית הכנסת 'החורבה', אמר בהתרגשות: "מאז חורבן בית המקדש, זו הבנייה החשובה ביותר בירושלים. אני נושא את עיניי למעלה, לגובה העצום, בהתרגשות רבה. רבה של ירושלים רבי צבי פסח פראנק אומר כי זו אותה החורבה שאליהו הנביא נגלה לרבי יוסי, כמופיע במסכת ברכות – ולכן היא קרויה ה-חורבה בה"א הידיעה". הרב שמחה סיפר כי הוא זוכר את החורבה בבניינה הקודם. "גרנו בבית מנדלבוים. בתור נערים צעירים היינו הולכים לשם. התפללנו בדרך-כלל שחרית וקריאת התורה בחורבה ומוסף בכותל. כי הכותל של אותם ימים היה כל-כך צר ולא ידעת לאיזה מניין אתה שייך. זה מתפלל שחרית, זה מוסף וזה מנחה – וב'חורבה' תמיד היו תפילות מיוחדות". עולם של עשיה הגאון רבי נחום הכהן קוק זצ"ל רבה של תל גנים ברמת גן עשיה ציבורית, איננה דבר חידוש אצל בני משפחת קוק. אדרבה, כל גדולי ומאורי המשפחה, היו עסוקים בצרכי הציבור בכל תפקיד שכיהנו בו, ובכל מקום ניכרה היטב פעילותם הענפה. קיימו בנפשם "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" על פי ביאורן של ראש המשפחה הגראי"ה זצ"ל: לא שללה המשנה את הרבנות והרבנים, אלא את השררה שברבנות. וכך פירושה: אהוב את המלאכה שברבנות ושנא את הרבנות שברבנות. ובכל זאת, פרק מיוחד, קובעת עשייתו הייחודית והנמרצת של האי גברא רבה הגאון רבי נחום הכהן קוק זצ"ל. עולם העשייה נחשב בדרך כלל כהיפוכו של עולם הרוח. אנשים בעלי שאר רוח וגדלות נפש, בעלי השגות רוחניות, נתפסים בדרך כלל, כמי שהעשייה זרה לרוחם. העשייה החומרית, החיכוך עם ההמון, עם גסות הרוח, עם השקר והרמאות, מעוררים חלחלה בנפשם העדינה. הפחדים והתשוקות, שהם הכוחות המניעים את עולם החומר, רחוקים מהם כמטחוי קשת. לכן, במצבים שכאלה, נמצא בדרך כלל את השמשים בקודש, אשר עושים רצון רבם, ומאפשרים לו לעסוק בעבודת הקודש, ללא הפרעה וללא עיסוקי חומר טורדניים. מעטים ונדירים הם, אנשי הקודש, אשר עולמם הרוחני העשיר, מדריך אותם דווקא אל מרחבי עולם העשיה. לא רק שאין להם ניגוד בין עולמות אלו, אלא אדרבה, אצלם, עולמות הרוח והעשיה שלובים המה זה בזה, הם מפרים זה את זה ומפרנסים זה את זה, עד שנראה בחוש, שאצלם, אי אפשר לזה בלא זה. כוונות פעילותם, שונות מכוונות של בני אדם רגילים. כשהם נתקלים במצוקה אנושית, או בצער הזולת, או בדחק וקושי של בני אדם, הם חשים את הדחף הפנימי אשר מתעורר בליבם מכוח החמלה האנושית, מכוח אהבת הטוב וההטבה לכל אדם, אשר זקוק לעזרה, לסיוע וישועה דחופה. רגשות נעלים ומקודשים אלו, מפעמים בליבותיהם בעוצמה כה רבה, עד שהם נדחפים בכוחם מן הלב - אל עולם העשייה, למצוא את הדרך הנכונה והמועילה ביותר, על מנת לממשם ולהגשימם בפועל. אחד מאותם אנשי פלא קדושים ונעלים, היה הרב נחום הכהן קוק זצ"ל. המילה החיוורת 'עסקן', איננה כי אם שם משותף, שיש לה קשר קלוש ביותר לפעילותו ולכוח עשייתו של הרב נחום, אשר נבעה כולה מתוך טהרת נשמתו, ועוצמת אישיותו הרוחנית הכבירה. רק מכוחה, הוא יכל ליזום ולפעול את פעילותו המבורכת, אשר כל כולה נועדה להועיל ולהיטיב עם החיים ועם המתים, ככל יכולתו ובכל דרך אפשרית זהו גם ההבדל היסודי, אשר מכוחו היו פעולותיו מצליחות, בהצלחה שנראית היתה למעלה מדרך הטבע. גם במקרים קשים ואבודים מראש לכאורה. צריך לזכור, שישנם מקרים מסויימים, שבהם כל אדם, ואפילו כל 'עסקן', שיש בו מעט הגיון סביר, מסביר לעצמו, כי למרות חשיבות המקרה, והצורך ההכרחי לעסוק בו ולשנותו, בכל זאת, ההכרח לא יגונה, ובמקרים מסויימים אלו, אין מנוס מאשר להרים את הידיים בייאוש ולהיכנע. לא כך היתה מידתו של הרב נחום הכהן, אשר רוח אחרת היתה עימו. אצלו, פעלו הדברים הפוך בדיוק. דווקא במקרים מייאשים ומתסכלים, דווקא שם הוא שמע ביתר שאת וביתר עוז, את קולו הפנימי אשר קרא לו להתעורר ולפעול, ולהפעיל את כל יכולות העשייה שהיו בו, לטובת העניין עד לסיומו המוצלח. מעבר להיותו רב ופוסק ותלמיד חכם מופלג וירא שמים , היו בו גם יכולות נדירות של פעולה והשפעה, פיקחות ויצירתיות בלתי נלאית לחשוב מחשבות לא שגרתיות ודרכים בלתי צפויות לפתור את הבעיות שהגיעו לפתחו. מפעל של איש אחד. הוא לא היה בעל משרת עסקנות רשמית, ובטח שלא בעל משרה פוליטית כל שהיא. מאחוריו לא עמד שום ארגון או מוסד כלשהו, לא היה לו נהג ומזכיר ולשכה ורכב שרד, ואפילו את הוצאות פעילותו הוא מימן מכיסו הפרטי, ללא תמורה וללא החזר.. מצידו, מצד להט נשמתו הבוערת לסייע לכל יהודי בכל בעיה ומצוקה, היה מוכן לעסוק בכל מה שנדרש באותו הרגע, בכל בעיה שהיא. אך בפועל, רוב המקרים שהגיעו לפתחו היו מתחום ההתמחות הבלעדית שלו. מאבק בכל מה שקשור עם חילול כבוד המת, כמו ניתוחי מתים, וכד'. וכן, מקרים של בעיות רפואיות סבוכות, שהצריכו הבנה רפואית, קשר קרוב עם רופאים שונים וכד'. כמו המקרה הבא : בצהרי יום שישי אחד, נפטר לראש ישיבה מפורסם, נכד בן שנתיים, לאחר שסבל ממחלה כרונית. העובדת הסוציאלית, שבדקה את גופת הפעוט, גילתה סימני דם בעיניו, והיא מיהרה להצהיר שיש כאן חשש חמור להתעללות אלימה בתינוק, ועל כן יש לבצע ניתוח פתולוגי, לברר אם החשש נכון. ההורים האבלים, אשר נשברו שבר על שבר כששמעו את הדברים, פנו מיד אל הרב נחום, שעתיים לפני שבת, וביקשו בתחנונים שינסה לעזור שיקברו את גופת בנם לפני שבת. זוהי דוגמא למקרה שנראה אבוד מראש ובלתי אפשרי. בשעה זו, בתי המשפט סגורים , ואף אם היה בית משפט פתוח בשעה זו, איך אפשר להלחם בזמן כה קצר בסוללה משפטית, כשלא מכיר את הנושא מבחינה משפטית, ואף אם ינצח בסוף, איך יספיק להביא את הפעוט לקבר ישראל בזמן הקצר שיישאר ? אך סיסמתו היתה : אם לא אעשה, בוודאי לא אצליח, לכן אעשה כל שביכולתי, ולה' הישועה. כחלק בלתי נפרד מפעילותו העניפה, הוא רקם קשרים אישיים עם כל הגורמים הנוגעים למאבקיו, על מנת שיוכל להשתמש בהם בעת הצורך. כך רקם מערכת קשרים עניפה ומסועפת עם רבים מאנשי החוק, מפקדי משטרה, שופטים, רופאים, ועוד ועוד בכירים ופקידים בחלונות הגבוהים ככל שנדרש. כולם ראו בו איש אמת, חבר וידיד, שפועל ממניעים טהורים, והסכימו תמיד לעזור לו ככל יכולתם. אגב, גם חוסר היכרות מוקדמת, מעולם לא עמד כמחסום בפניו. מרגליה בפומיה במקרים מעין אלו : "אמנם אני לא מכיר , אבל נוכל לעשות היכרות".. במקרה זה, הוא צלצל מיד לירושלים, בשיחה ישירה למכרו הותיק, נשיא בית המשפט העליון באותם ימים, אהרן ברק, ואמר לו נרגשות : כבוד הנשיא, יש כאן מקרה חירום. אמנם לא לאומי, אך רגשי. גופת תינוק יהודי ממתינה לקבורה עוד לפני שבת, ולשם כך יש לפתוח את בית המשפט.. ואני באופן אישי מייצג את המשפחה. כששמע אהרן ברק שהרב נחום עומד להופיע בעצמו, הסכים לפתוח עבורו מיידית את בית המשפט העליון בצהרי יום שישי, ואם לא די בזה, הרי שגייס עבור הדיון שני שופטי בג"ץ נוספים, שישבו עמו בדיון. זוהי כנראה הפעם הראשונה והאחרונה שהתרחש אירוע שכזה בהיסטוריה של בית המשפט העליון. שעה ועשר דקות לפני שבת, התחיל הדיון בגורל הגופה. נציג המשטרה הביא את דעתה של העובדת הסוציאלית, שחושדת לסימני אלימות, ומורה לנתח את הגופה. הרב נחום נעמד ואמר : ראשית, העוסי"ת המדוברת נטלה לעצמה במרמה, סמכות של רופא, שהרי רק רופא הוא בעל סמכות לקבוע אם אלו סימני אלימות. לי הרופא אמר מפורשות שאלו מסימני המחלה הכרונית שהיתה לילד. אבל ניחא, על כך עוד יכולתי למחול. שנית, העוסי"ת המדוברת לקחה לעצמה במרמה גם סמכות של קצין משטרה, שהרי רק קצין משטרה מוסמך מטעם החוק להגיש מקרה לדיון בבית המשפט, והיא עברה בבירור על החוק. אבל ניחא, גם על זה אולי עוד הייתי יכול למחול. שלישית, ועל כך לא אוכל למחול בשום אופן, היא נטלה לעצמה במרמה סמכות של שופטת, שהרי רק שופט הוא בעל הסמכות החוקית היחידה להורות על ניתוח גופה, ועל בזיון בית המשפט לא אוכל למחול.. כעת, האם אני יכול לנסות לחזור ולהגיע לביתי שברמת גן לפני שבת, או שעלי לענות לטענות נוספות ? השופט ברק הרהר לרגע, והשיב : כבוד הרב יכול לנסות לחזור".. הוא הספיק להגיע לביתו כמה דקות לפני השקיעה, כשהוא מתנשף ומזיע, ועל ראשו שוב, עטרת הניצחון : התינוק נקבר לפני שבת !.. הוא נלחם וניהל לבדו מלחמות חורמה, בכל מקרה של כבוד המת ושל ניתוחי מתים, והופיע בעצמו באינספור דיונים בבתי המשפט בכל רחבי הארץ, כשעמדתו הנחרצת והמנומקת בטוב טעם, מתקבלת פעם אחר פעם, כנגד כל הסיכויים. עד כדי כך הכירוהו בבתי המשפט, שהיו מקרים שבהם רצו לחלל את כבוד המת, וכששמעו שהרב נחום יופיע מולם במשפט, ויתרו מראש על הערכאה המשפטית ושחררו את הגופה. שום משימה לא היתה קשה בעיניו. מעולם לא שקל שיקול של אי נעימות, או טרחה יתירה. פעם, כשנשאל על מקור כוחו להתעלם מאי נעימות או מבזיון שעלול להתבזות, הסביר זאת בפשטות אופיינית, כטקטיקה מעשית : "אם מישהו פוגע בך, ואתה חש אי נעימות – אתה בבעיה. אם אתה מתעלה מעל הרגש של הפגיעה ונשאר בשלך – הפוגע נכנס לבעיה"... 'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עימו'.. כעדות נוספת לטוהר הכוונה של פעולותיו, נציין שפרופ' היס, ראש המכון הפתלוגי, שם התבצעו ניתוחי המתים, שמולו נלחם הרב נחום כל ימיו, והיה אמור להיות אויבו בנפש, הגיע בימי השבעה לנחם את המשפחה וציין בפניהם את הערכתו העצומה שיש לו כלפי אביהם, למרות היותם לוחמים באופן קבוע משני עברי המתרס. הרב נחום גם הגה רעיון מעשי למנוע את הניתוחים, בכך שישתמשו במכשירים של הדמיה ללא ניתוח הגופה, וקיבץ מחקרים שהוכיחו במפורש, שזו שיטה עדיפה בהרבה על פני הניתוחים. רק לאחר פטירתו, התקבלה שיטה זו באופן מלא, גם על ידי פרופ' היס, ובכך למעשה, נסתיימה התקופה של ניתוחי המתים וחילול כבודם. הוא אח שלי.. חכימא דיהודאי היה, וזכה בכל פעם להשיב תשובה שנונה וקולעת, שהכריעה את הדיון. פעם הוזמן להופיע בויכוח פומבי בעיר רמת גן, בדיון שכותרתו היתה – "מתירנות מול תורה", לפניו עלה פרופסור ידוע, וטען את טענותיו בעד המתירנות. כפי הנראה, היו אלו טענות רבות מלל אך מעטות משקל. הוא עלה אחריו והציג את עמדת התורה בבטחון ובבהירות כדרכו, ודבריו המרשימים זכו לתשואות רמות ולמחיאות כפיים סוערות. לדברי סיכום, קיבלו הצדדים חמש דקות לסכם את טענותיהם. אותו פרופסור, במקום לסכם את טענותיו בדיון, החל לתקוף באופן אישי את הרב ואת הציבור החרדי כולו, כך במשך דקות ארוכות, כשהוא חורג משמעותית מהזמן שהוקצב לו. אחריו עלה הרב ואמר: קודמי חרג מזמנו שהוקצב לו, ולי נותרו רק שתי דקות להציג את הסיכום. ובכן, כל מה שטען כאן הפרופסור, לא קשור כלל לנושא הדיון שלשמו התכנסנו. ולכן, הוא, שגדל על ברכי המתירנות ללא גדרות וגבולות, הרשה לעצמו להתקיף אותי אישית ואף לחרוג מן הזמן הקצוב לו על חשבון זמנם של אחרים. אך אני, שחונכתי על ברכי התורה, אשר מציבה גבולות ברורים, ואף לימדה אותי, שלא להשיב למחרפי דבר, אסיים כעת את דברי, כפי הזמן שהוקצב לי". וכך, ירד מן הבמה והלך לו.. ועשו הדברים רושם גדול יותר מכל טענה אחרת שיכל להשמיע. גם כשרצה להעיר דברי מוסר, עשה זאת בחכמה מיוחדת. קרה פעם, כשעבר ברחובה של עיר, ראה אדם עומד וקורא מודעות של כתבי פלסתר בגנותה של דמות ציבורית כלשהי. כשהתקרב, החל אותו אדם לחרף ולגדף באוזניו את אותה דמות ציבורית, כמה רעה ונוראה היא, וכמה צודק כתב הפלסתר המתנוסס ברחבי העיר. לאחר דקות ארוכות, כשהלה סיים להרצות את דברי השטנה כנגד אותה דמות, כחכח הרב בגרונו בחוסר נעימות ואמר לו : תראה, אני מצטער להודיע לך, לא נעים לי... אבל אותה דמות ציבורית , הוא אח שלי... הלה נבהל מאוד ונתקף בחוסר נעימות נורא, תוך כדי שהוא מגמגם בבושה: לא התכוונתי כמובן, אני מתנצל, פשוט לא ידעתי שהרב ו.. אך רבי נחום התחייך מיד ואמר לו : הוא לא רק אח שלי, הוא גם אח שלך!... כל ישראל אחים.. ומאז שינה אותו אדם את גישתו ביחס לכתבי פלסתר, מקצה לקצה.. בפעם אחרת, שם לב, שלבית הכנסת מגיע יהודי, שהיה רחוק מתורה ומצוות, אך כיוון שנפטר אביו, הוא מקפיד להשתתף בכל התפילות על מנת לומר קדיש על אביו. כיוון שהלה היה רחוק ביותר, לא ידע שהחיוב מסתיים לאחר תום השנה, והמשיך לבוא יום יום לכל התפילות. לאחר כמה חודשים נודע לו שיש גבול לחיוב שלו, וניגש לשאול את הרב נחום, האם עליו להפסיק, או שמא ימשיך לומר קדיש הלאה. הרב נחום, שידע שאם יענה לו שיכול להפסיק, הלה לא ידרוך יותר בבית הכנסת, ויאבד את כל הקשר ליהדות שנוצר במשך השנה האחרונה, ענה לו כי שאלתו קשה, ומצריכה עיון בספרים, ומוטב שיבוא אליו בעוד כמה ימים כדי לקבל תשובה. עברו כמה ימים והלה ניגש לברר תשובתו. ובכן, ענה לו הרב, ביררתי היטב את העניין עבורך, ואומנם קדיש אין עוד צורך לומר, אך "אמן יהא שמיה רבה", חובה להמשיך ולענות גם אחרי השנה. היהודי סבר וקיבל, והמשיך לבוא לבית הכנסת מידי יום, לענות אמן יהא שמיה רבה, ובמשך הזמן, הוא התקרב למתפללים והתחבר עימם, בקשרי חברות וידידות. לאחר תקופה, הגיע הלה לרב נחום ואמר : סידרת אותי !, אבל אני לא יכול לכעוס עליך, כי בזכותך אני מחובר לקהילה ולבית הכנסת, ואני מתכוון להמשיך בכך... וכפי שאנו אומרים בשחרית של שבת, "וכל העוסקים בצורכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם". זכה הרב נחום הכהן , בזכות מיוחדת, אשר אותה, רק הקב"ה יכל לתת לו. שילם לו הקב"ה כגמולו הטוב ובירך אותו בברכה הגדולה ביותר שיכול אב יהודי לבקש בחייו. הלא היא ברכת הבנים. לזכות לגדל בנים תלמידי חכמים, אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת בה' דבקים. בפרק הבא נשרטט קווים לדמות בנו הגדול, הרב דוב הכהן קוק מטבריה, מפורסם בכל העולם, בצדקותו, קדושתו, ועמלו בתורה ובתפילה ובכל עבודת ה' בכל כוחו.

 
חלק ראשון של הכתבהחלק שני של הכתבההרב דב קוק זצ"להראי"ה קוק ואחיו רבי דב, במסע המושבות בשנת תרפ"ז
הרב שלמה זלמן הכהן קוק זצ"להרב רפאל הכהן קוק זצ"ל
 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS