יום ש', א’ בחשון תשע”ח
 
 
 
 
 
 
ביאור שיטת הראי"ה לגבי צמחונות בימינו דברי רקע ל'חזון הצמחונות והשלום'
11:05 (27/03/16) אור האורות

א. המסר המעשי של החזון רבים הם המפרשים את 'חזון הצמחונות והשלום' (להלן: החזון), שערך הרב דוד כהן 'הנזיר' מכתבי רבו הראי"ה, כהסתייגות מאורח חיים צמחוני בימינו. ואכן, בקריאה מהירה עלול הקורא לקבל רושם כזה. אולם קריאה כזו מחמיצה פרט שולי לכאורה במבנה השיטתי המוצג בחזון, וכאשר נותנים עליו את הדעת – משתנה התמונה כולה. אותו "פרט שולי" מפורש היטב במקורות אחרים שבהם התייחס הראי"ה לנושא הצמחונות, ומוצג כיסוד הצידוק המוסרי לשחיטת בהמה ואכילתה. מעיון במקורות אלו עולה דווקא הסתייגות חריפה מצריכת בשר בעלי חיים לפי המצב בימינו. ואכן, אם נחזור ונעיין כראוי בחזון, נבחין שאף בו מוצג עניין זה כיסודי, וכן נראה כי "הקפת הגוויל"[1] שבחזון זועקת על בעיה מוסרית חמורה שישנה כיום בצריכת בשר. מסקנת החזון היא, אפוא, עידוד גורף לצמחונות בדורנו; לא רק ליחידי סגולה אלא להמון כולו. כדי להבין זאת, נעיין במקורות בכתבי הראי"ה שיחדדו לנו את יסוד היתר אכילת הבשר המוצג בחזון. ב. מקורות רקע ליסוד ההיתר 1. המקור הראשון הוא ב'עין איה' ברכות ו סה[2]: "אם היה איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה, היתה נחשבת טביחת בעלי חיים לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח בעלי החיים בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כוח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כוחות הגוף והנפש - לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי בעלי החיים[3], על כן חובה ישרה היא גם כן לבעלי החיים להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי על ידי עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם. והדבר דומה למספר האנשים הנופלים במלחמות, שנוסדו על דבר צדק ומטרה רוממה להשתלמות האדם, שלא תחשב עוול גם בחוק האדם". הווי אומר, היסוד להיתר "טביחת בעלי חיים" הוא ההכרח הפיזי לאכול את בשרם, לפעמים[4], בשביל הבריאות. הבריאות נחוצה כדי לפעול להבאת ימות המשיח, אשר בהם תגיע טובה גדולה לבעלי החיים. כביכול, "מנדבים" בעלי החיים כיום ברצון ובהסכמה קרבנות למוות – הכואב והמאולץ כמו מות קרבנות אנושיים במלחמות האדם – ב"יודעם" שרק כך נוכל להגיע לימות המשיח ולקרב את החזון הנפלא שיתקיים אז. נדבה זו היא כמו מסים: האזרחים מחויבים לשלם מס, כאשר בסופו של דבר משמשים כספי המסים לטובתם. נמצינו למדים מפסקה זו שני דברים יסודיים בשיטת הראי"ה בנושא אכילת בשר: · יסוד ההיתר המוסרי לשימוש בבשר בעלי החיים, הוא מפני שהדבר נעשה ברצונם ובהסכמתם, כביכול, של בעלי החיים. לולא הסכמתם, היה עוול מסוים בנטילת חייהם. הראי"ה לא תיאר לעצמו התעמרות בבעלי החיים שאינה לטובתם[5], שהיא סדר העולם ונעשית 'לכתחילה'. · הראי"ה הניח שמוכרחים (לפחות בימיו) לאכול בשר כדי להיות בריאים, ורק על בסיס הנחה זו נוצר ההיתר המוסרי לשחוט בעלי חיים ולאכלם. והנה בימינו רופאים רבים (כולל אלו שאינם ממליצים על צמחונות, מסיבות שונות) מודים שבאופן עקרוני ניתן לחיות בבריאות שלמה בתזונה מן הצומח (עם שתיית חלב ואכילת ביצים, או לחילופין אכילת מזונות מועשרים בוויטמין 12B או שימוש בתוסף של ויטמין 12B), ואין כל חובה לצרוך דווקא בשר. גופי הבריאות החשובים בעולם – משרד הבריאות האמריקאי, ארגון התזונה האמריקאי והאגודה הרפואית הבריטית – מסכימים כי צמחונות היא תזונה נכונה ובריאה. ארגון התזונה האמריקאי (ADA), ארגון התזונה הגדול בעולם, אף פרסם נייר עמדה לפיו תזונה צמחונית או טבעונית היא "בריאה, ראויה מבחינה תזונתית, ועשויה לספק יתרונות בריאותיים במניעת מחלות מסוימות ובטיפול בהם", וכן מתאימה לכל שלבי החיים, "כולל היריון, הנקה, ינקות, ילדות והתבגרות, וכן לספורטאים". וכלשונו של הרצי"ה: "בדורות האחרונים מתבררת ומַסְכמת יותר אי-החשיבות או גם הגריעותא של בשר בעלי-חיים לבריאות הגוף של האדם"[6]. וממילא, כיום נשמט הבסיס להיתר המוסרי שהעניק הראי"ה לאכילת בשר. שהרי גם אם תמצא לומר שאכילת הבשר תורמת לבריאות האדם, הרי מכיוון שאפשר להחליפה במזון מן הצומח, אין כל סברה לומר שבעלי החיים נותרו בעמדת התנדבותם, כביכול, להקרבת מספר עצום מבני מינם, בשביל הטובה שתגיע להם, שהרי האדם יכול להשיג את אותה התועלת מבלי לפגוע בהם ומבלי חיסרון כלשהו. מעתה, שאין הכרח ליטול את חייהם של בעלי החיים, נמצא שאין כל רשות מוסרית לאדם לעשות דבר שמוגדר בעיקרון כעוול, שהותר רק בקושי וכהוראת שעה כואבת, מחמת ההכרח. ויתר על כן: הנה עתה הגיעה שעת המבחן - נוקבת מאוד, יש לומר – האם באמת, כשבמשך אלפי שנים שחט האדם בעלי חיים לאין ספור, בניגוד לרצונם הפרטי, נעשה הדבר באמת[7] לשם בריאות האדם (והעולם, ובעלי החיים בתוכו) שהוכרחה את הבשר, או שמא בשביל תאווה והרגל? אדגיש, כי הבעיה המוסרית באכילת בשר בימינו – עד כמה שהיא מפתיעה, לכאורה – אינה רק רמז בדברי הראי"ה. היא כתובה מפורשות בדבריו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים[8], במשפט הפותח את הפסקה שקראנו עתה: "אם היה איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה, היה נחשב טביחת בעלי חיים לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבעלי חיים בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם". יוצא, אם כן, שלפי דעת הראי"ה, הצמחונות בימינו אינה רק תופעה מבורכת, אלא גם תביעה מוסרית המתבקשת מכל אדם – יהודי כגוי, צעיר כזקן, ירא שמים כ'חופשי' (להוציא אנשים מסוימים הזקוקים לבשר דווקא, אם ישנם כאלו). 2. בפעם השנייה חוזר הראי"ה בהרחבה על כך שההיתר המוסרי לאכילת בשר מבוסס אך ורק על ההכרח הבריאותי ('עין איה' שבת א יט), ושחיטת בעלי החיים שאינה נעשית לטובת כללותם, הינה "עוול נגד הצדק": "אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלמותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו. אמנם מצד ההטבה הגופנית לבדה, עוד היה בזה עוול נגד הצדק בנוגע לבעלי חיים, אבל כיון שהחיזוק הגופני בכלל האדם יביא עמו, בהמשך הזמן, גם כן חיזוק רוחני, ומאת החיזוק הרוחני יבא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבא על ידי האנושיות, שגם בעלי חיים ישתכללו ויתרוממו על ידו – על כן גם להם יאתה לתן את המס הראוי למלחמת המעבר, עד שיבוא העולם לתכליתו הנרצה". כאן הראי"ה מחדד את דבריו ואומר: לו הייתה אכילת הבשר מיטיבה לגוף, אך אינה מועילה לבעלי החיים, הייתה אכילה זו מוגדרת כ"עוול נגד הצדק"! ביטול העוול הוא רק משום שהחיזוק הגופני מביא "בהמשך הזמן" גם שכלול ורוממות לבעלי החיים, ולו יימנע האדם מאכילת הבשר "לא יוכל להשתלם היטב בשלמותו הגופנית והרוחנית", כלומר: יש הכרח לאכול דווקא בשר, ואי אפשר להשלים את יתרונותיו במאכל אחר. 3. המקור השלישי – ב'עין איה' שבת ב קפה: "... ראוי מצד המוסר למעט בפעולות מוכרחות כשיש בהן איזה הפסד מוסרי, כמו ענין השחיטה, שההכרח מביא לפרנס בני אדם בבשר בעלי חיים ומתוך ההכרח התירה התורה, ומכל מקום לא נסתלק לגמרי אותו רושם שפעולה שיש בה השחתה מוסרית, עושה, עד שהטבחים הם משותפו של עמלק (ע"פ קידושין פב.), על כן ראוי למעט בהרחבת הפעולה". גם כאן אנו רואים את ההיתר המוסרי המבוסס על הכרח הבריאות. ועוד נוסף כאן נופך בשיטת הראי"ה, כאשר הוא מפרש את דברי חז"ל "הכשר שבטבחים שותפו של עמלק". דברים אלו, הנראים כתמוהים ביותר, מבארם הראי"ה כפשוטם – אך בצורה עמוקה – לפי דרכו, ששחיטת בעלי החיים כשלעצמה הינה פגם מוסרי (כמו מעשי עמלק!), ואמנם כאשר נעשית לטובת האדם, וממילא גם לטובת בעלי החיים, הינה מותרת, אך עדיין לא נסתלק ממנה הרושם ה"עמלקי"[9]. 4. הדברים מפורשים בפסקה נוספת ב'עין איה' (ברכות ז מא), שבה כותב הראי"ה בפירוש ש"לא התירה התורה [אכילת בשר] כי אם מפני דוחק חולשת הגוף", הזקוק לבשר בשביל בריאותו. ואמנם בהמשך דבריו שם כותב הראי"ה כי "בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, לא יצטרך כלל לאכילת בשר", ולכאורה תיקון פגם הנחש טרם התרחש עד כה[10], אולם ברור מתוך הסבר דבריו בפסקה הקודמת שגם אם היכולת לוותר על תזונה מן החי תהיה 'חיצונית' בלבד, יהיה זה פגם מוסרי להרוג חיות לשם אכילתן. לא ייתכן שיהיה זה מוסרי להרוג לחינם בעלי חיים, רק בגלל שפגם הנחש קיים בנו עדיין. יתר על כן, ייתכן שבמציאות התזונתית-בריאותית כיום, שבה אפשר לוותר על מזון מן החי, היה הראי"ה מוצא ביטוי חיצוני לתיקון פנימי של פגם הנחש[11]. על דרך דברי בנו הרצי"ה[12]: "ומה שבדורות האחרונים מתבררת ומַסְכמת יותר אי-החשיבות או גם הגריעותא של בשר בעלי-חיים לבריאות הגוף של האדם, אפשר שגם זה מתאים למהלך ההשתלמות וההתפתחות הכללי של המציאות והאדם, אם מצד ההתעלות הטבעית העתידית האחרונה או מצד ההשלמה המוסרית". ג. יסוד ההיתר בחזון עתה, לאחר שהבחנו כי יסוד ההיתר המוסרי שהראי"ה מעניק לשחיטת בעלי החיים ואכילת בשרם הוא ההכרח הבריאותי, הבה ונעבור על פרקי החזון ונראה אם עניין זה של ההכרח מופיע גם בו (מספרי העמודים להלן הינם לפי מהדורת 'מכון בניין התורה', עלי, תשס"ט). המשפטים המודגשים הינם דברי הראי"ה, ולאחריהם יובאו הסברינו. * "ההכרח של חליפת כוח לעבודה שכלית, שממנה ועל-ידה ישתלם האדם, שהוא הכוח הפועל בעליית היצורים גם כן, הוא עוסק בתורת "הבהמה והעוף" גם כן" (עמ' 55). מדובר במפורש על 'הכרח' בריאותי לאכול בשר, שהכוח והבריאות מאפשרים את עבודת השכל, ואותו הכרח הוא הוא היסוד להיתר המוסרי לאכול בשר. יש מקום לבאר את המושג "עליית היצורים". במקומות אחרים מסביר הראי"ה שטובת בעלי החיים המצדיקה את שחיטתם הינה עתידית: "שהרי על ידי עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם"[13], ובמקום נוסף: "מאת החיזוק הרוחני יבוא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבוא על ידי האנושיות, שגם בעלי חיים ישתכללו ויתרוממו על ידו"[14]. אם כן, אותה "עליית היצורים" המובאת כנימוק להצדקת השחיטה, אינה מתרחשת כיום, אלא בעתיד הרחוק. הראי"ה לא הזכיר הטבה בהווה, לבעלי החיים הנשחטים ונאכלים, אלא הטבה למין כולו, בעתיד. הוא אינו נותן הצדקה מוסרית לשחיטת בעלי חיים בגלל כוונות נסתרות וקבליות של האדם, יהיו אשר יהיו. כל ההיתר המוסרי הוא מצבם העתידי המשובח יותר של בעלי החיים שיחיו אז, כאשר בשביל להגיע לעתיד זה הייתה נדרשת אכילת בשר, באשר אין כל תחליף ליתרונותיו. * "גם אלה בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים" (עמ' 58). הנה אנו רואים שהראי"ה משתמש בהסברה של 'מס מעבר', אשר הובאה ב'עין איה' וכפי שהוסבר לעיל היא מבוססת על ההכרח הבריאותי באכילת בשר. * "אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך גם כן מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר" (עמ' 63). כלומר: במציאות שבה יש חולשה אנושית, גופנית, המחייבת אכילת בשר – לא רק שמותר בדיעבד לאכול בשר, אלא גם ראוי, וזאת למען הטבת העולם בכללו, ובעלי החיים בתוכו, כפי שנתבאר לעיל. * "אמנם יבוא איסור חֵלב להורות, בבוא עת ההערה השכלית להיגלות, שאפילו אותו החי, המתפרנס משל בעליו, תבוא ההערה בזמן קדום, על כל פנים שלא ליטול חייו שלא למטרה הכרחית, כי אם בשביל שהוא האדם מתאווה למשמנים "כל חלב שור וכשב ועז" (ויקרא ז). ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כוחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכוחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כי אם על ידי מה שיאכל בשר בע"ח, על כן במניעת החלב ואיסורו החמור – שגם מבלעדו יוכל האדם עמוד בחיזוק כוחותיו, והיתרון שבו איננו כי אם יתרון של תאוות חוש, של אכילת השמן הנאהב לחכו של האדם הזולל – בזה יובלט שיסוד ההיתר הוא על פי הכרח ובקושי, עד שעם איסור החלב דווקא, הדם "הנשפך על הארץ כמים" (ע"פ דברים יב) יצעק אליו, בבוא זמן התעלותו, להתרומם מאלו ההשפלות"[15] (עמ' 124). למעשה, זוהי הפסקה שבה מפרט הראי"ה ביותר, שכל ההיתר המוסרי לאכול בשר בימיו הוא בשל הכרח הבריאות, ואין כל הצדקה לאכילה של תאווה. גם בתקופה שבה, באופן עקרוני, אכילת בשר הבהמה מוכרחת בשביל בריאות האדם – אין היתר מוסרי גורף לשחוט את הבהמה, ואם השחיטה נעשית בשביל אכילה שאינה מוכרחת לבריאות, הדבר פסול מבחינה מוסרית. וכאן הבן שואל: האם בימינו כל אכילה של בשר היא בריאה ולשם הבריאות, או שמא אדרבה, ישנם מאכלים בשריים המזיקים לאדם? ד. סיכום ההיתר המוסרי לאכילת מזון מן החי נסכם את דברי הראי"ה שראינו עד כה בחזון ובמקורות הנוספים: ההיתר המוסרי לאכילת בשר בעלי חיים אינו מבוסס על "העלאת ניצוצות", ואף אינו הכרת תודה מצד בעלי החיים על שאנו זנים אותם; הוא אינו מפני ש"לא הגענו למדרגה של רחמים עליהם", ואף לא מחמת ש"מאגר הרחמים בלבנו הוא מוגבל, ויש לשמור אותו לבני אדם בלבד". אין צריך לומר שהנאת החך אינה מצדיקה בשום אופן את השחיטה והאכילה. ההיתר המוסרי הוא רק בשל הכרח הבריאות הפיזית, משום שאם נהיה בריאים נוכל לקדם את העולם לחזון אחרית הימים, שבה ירוויחו בעלי החיים כל כך הרבה, עד שינוחמו על הקרבנות שמסרו "מרצונם" עבור ההגעה למימוש החזון. ואם לא נאכל בשר, ניפול למשכב. וגם אכילה המותרת מוסרית, "לא נסתלק ממנה לגמרי אותו רושם שעושה פעולה שיש בה השחתה מוסרית, עד שהטבחים הם משותפו של עמלק". ומאידך: כל אכילת בשר שאינה הכרחית לבריאות (וכפי שראינו, בדרך כלל אכילת בשר אינה הכרחית לבריאות), אינה מוסרית, והיא מוגדרת כ"עוול נגד הצדק בנוגע לבעלי חיים", והיא בבחינת איסור חֵלב. ואין צריך לומר, שאכילת בשר באופן המזיק לבריאות – מציאות שכיחה בימינו – יכולה להיחשב לבלתי מוסרית בעליל, משום שאינה מצדיקה בשום אופן את נטילת החיים שקדמה לה. [1] ביטוי שהראי"ה השתמש בו בחזון, ומשמעו: המסר העולה מבין השורות. [2] ההדגשות שלי. [3] בקשר להכרח הבריאותי, יש לציין את העובדה שבמשך תקופה מסוימת בהיותו בלונדון, התנזר הראי"ה מאכילת בשר, ושב לאכילתו רק בעקבות ציווי רופא: "אחרי מחלתו וחולשתו הרבה אז... אחרי ביקור הרופא שם, שציווהו בחוזקה באכילת בשר, שנמנע שם ממנה עד אז, ראה את סכינו של השו"ב המופלג בתורה ויראה שהיה שם וקיים את מצוות הרופא" ('לשלושה באלול המורחב', פסקה צ). ואמנם לא מפורש שם טעם מניעת האכילה, אם הייתה מחמת בעיית כשרות או מטעמים רוחניים, אם כי פשט הדברים מורה שלא הייתה זו רק בעיה טכנית של כשרות, דאם כן עיקר הסיפור חסר מן הספר. וכאשר במשך שנתיים התעסק בנו הרצי"ה בסוגיה המעשית של הצמחונות, ובמשך תקופה ארוכה בתוך שנים אלה נמנע מאכילת בשר ועוף בימות החול, ביקש מאתו הראי"ה שיעיין אם הנהגה זו לא מזיקה לבריאותו. משנוכח הרצי"ה שאין ההמעטה בבשר מזיקה לבריאותו, המשיך בהנהגתו זו (ראה אגרות הראי"ה ח"ג תשס"ח, תשצ"ד, תת"ב, תתס"ח). הרב שאר ישוב כהן שליט"א כותב בעניין זה: "כמובן, שכל שבחרו להם את דרך הפרישות מאכילת בשר בעלי חיים על פי שיקול דעתם, מאמינים שאדרבה, זו הדרך הראויה וההכרחית לשמירת בריאות גופם ונפשם; ורבים הרופאים ואנשי המדע, הרפואה והתזונה הטבעית ההולכים בדרך זו, והרבה נתרפאו מחלאים רעים ונאמנים על ידי בחירתם בדרך הטבעית של 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו' (משלי טו יז) – וזו דרך מיוחדת גם בשטח הבריאות וההנאה והסיפוק מן החיים. ואדרבה, מי שסבור או יודע שהבשר ומוצריו מזיקים לו, הרי הפרישות ממנו מצווה היא עבורו, בגדר 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד' (דברים ד, טו)". (מתוך הסכמתו לספר "חיתו ארץ"). [4] כך דייק הראי"ה ב'טללי אורות' (עמ' 26): "בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נפלה, התאמצות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה...". [5] הכוונה לטובת בעלי החיים ככלל, ולא לפרטים הנשחטים כקרבנות למען בני מינם. [6] ראה להלן את דבריו במלואם. [7] אמנם האדם היחיד לא נדרש לחשוב על כל התהליך הזה, אך הוגי הצדק והמוסר, ומורי הדרך לרבים, צריכים לתת על כך את הדעת. [8] ברצוני לשלול הבנה אחרת במשפט זה, והיא שהראי"ה עומד וקובע לעולמי עד, מבחינה רפואית, ש"כוח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כוחות הגוף והנפש – לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבעלי חיים"; ושמה שאנו רואים לכאורה "איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה" – אין לכך כל משמעות... הבנה זו מוטעית, ומנוגדת להיגיון; שהרי הראי"ה לא התמחה ברפואה, וכל שכן שלא התיימר לנבא את עמדת הרופאים או את אפשרויות התזונה בעתיד ולדורות עולם, שלא יימצא תחליף לבשר... אלא פשוט וברור כי הראי"ה חזה בעיני רוחו את התחזקות המדרגה המוסרית של האדם, אשר כחלק ממנה גם גופו יתחזק באופן שלא יצטרך לבשר. אין ספק שהוא לא התכוון לשלול ימים שבהם הרפואה תתקדם ותשכיל לדעת כיצד ניתן לבסס תזונה בריאה על מזון מן הצומח. וכל מה שכתב בהמשך דבריו הוא רק על העבר; אלפי השנים שבהן התזונה הבריאה הייתה מחייבת באופן נחרץ אכילת בשר. גם להגיונו של הראי"ה מנוגדת הבנה מוטעית זו שהבאתי, משום שהוא כותב במפורש: "...היתה נחשבת טביחת בעלי חיים לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבעלי חיים בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם", וברור שהנימוק הזה מתקיים בימינו, וכפי שהסברתי לעיל. [9] עוד על הגריעותא והפגם שבחלק מהשחיטות, ראה במקורות שהביא הרצי"ה לכך, בספר 'שני המאורות' עמ' 137-135. [10] להלן יובאו דבריו על כך ש"הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כוחותיו החומריים", וכן: "הרפיון האנושי, הנמשך גם כן מנפילתו המוסרית". [11] וכפי דברי מקובלים, שבימינו מתרחש תיקון של פגמים מחטאי אדם הראשון, וממילא גם נרפאים מעונשים שנענש. [12] במאמרו המובא בסוף הספר 'אור לנתיבתי' (עמ' רמג). [13] 'עין איה' ברכות ו סה. [14] 'עין איה' ברכות ז מא. [15] גם ב'טללי אורות' כתב הראי"ה: "איסור החלב בא לעומת זה בקול ענות חלושה. אם בהכרח, למען חזק כוחותיך, תזבח את החי אשר עמלת בהזנתו, אמנם לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במשמן, בייחוד אצל האדם הילדותי תעשה זאת".